מבוא לתרבות: הרנסנס
ראה גם: מבוא לתרבות המערב
כשאירופה צמחה מחדש, במאה ה-16 היא חוזרת והופכת מחדש לכח החזק תרבותית. ב-1648 נחתם הסכם וסטפליה, האומר כי לכל נסיך יש זכות לקבוע את הדת של הממלכה שלו. בחשיבות של זה הוא התפוררות הכנסיה – הכנסיה היא החוק אך בעקבות ההסכם אני עצמאי, עושה מה שרוצה ולכן הכנסיה התחלשה. הכנסיה לא שולטת יותר במחשבה.
בימי הביניים היו באירופה נסיכים ונסיכות אבל המלך לא היה השליט היחיד. בממלכות הגדולות כמו צרפת המלך היה שווה בקרב האצולה. הטריטוריות הגדולות היו מחולקות בין רוזנים ודוכסים כשכל אחד שלט בשטח שלו. בפאודליזם כל פאודל שלט לחלוטין בטריטוריה שלו, היו ווסאלים ולמלך הייתה מילה קטנה בנוגע למה קורה בשטח שלהם.
צורת השלטון בימי הביניים נקראה שלטון שתי החרבות. חרב אחת היא המדינית – שליט זמני. דוכסים באו והלכו. החרב השניה הייתה הרוחנית – הדת. היא הייתה הקבועה והייציבה ומטבע הדברים זה היה השלטון החזק ביותר.
בשלהי ימי הביניים וברנסנס התהליך השתנה, והוביל בסופו של דבר ללואומיות ולמדינה מודרנית כפי שמוכרת היום. הגורמים לתהליך הם:
· מאבקי ירושה בממלכות הטריטוריאליות. המאבקים החלישו אותם, היה צורך שמישהו יתפוס את מקומם.
· המהפכה התרבותית של הרנסנס. המהפכה הורידה את האפיפיור והולידה תרבות חדשה.
הרנסנס היא תקופה של צמיחה תרבותית, התפתחה האומנות אך לא אומנות דתית. אירופה הקלאסית שהדת חיסלה החלה להתפתח מחדש.
התהליך הזה הביא להתפוררות ההסדר הפאודלי. הדוכסים ורוזנים איבדו את כוחם. כשירדה הדת נוצר וואקום באירופה והחל לצמוח רעיון של ממלכות לאומיות.
החלו להווצר טריטוריות גדולות יותר ומה שאיפיין אותן הוא אחדות אתנית, אחדות שפה ותרבות. כיום זה מוכר לנו כבסיס ללאומיות( יש קבוצה של אנשים בעלת היסטוריה/תרבות/שפה משותפת שנלחמת להגדרה עצמית, ללאומיות).
היצירה של טריטוריות גדולות ואומות גדולות שיש בהן שליט מרכזי אחד חיזקה את השליט. התפיסה החדשה שהשליט הוא לא שווה בין שווים אלא ראשון בין שווים. הדרך לצור לאומיות בדר"כ לצור אויב משותף.
איטליה הייתה האחרונה שהתאחדה למדדינה אחת, אבל כבר במאה ה-15 כולם היו שייכים ללאום אחד הלךאום האיטלקי למרות הנסיכויות.
לאט לאט ברנסנס המושג מולדת שינה את התוכן שלו. בימי הביניים התכוונו לאזור בו אנשים נולדות, ברנסנס הכוונה לטריטוריה אתנית שלאחר מכן הפכה למדינה.
גם השפה החלה לקבל משמעות חזקה. למרות שהשפה הישמית הייתה לטינית והשימוש בשפות המקומיות היה רק בחיי היום יום, הרנסנס הפכה השפה היום יומית, הוולגרית לספה של הספרות/תרבות. חלק מן הלאומיות זה השפה, לכל לאום שפה משלו.
יש מספר הוגי דעות מרכזיים ברנסנס שהחלו לפתח את תפיסת המבנה המודרנית ותפיסת הלאומיות המודרנית.
ניקולו מקיאוולי\מקיאבלי
מקיאבלי נחשב לאבי המדינה המודרנית. כדי לקבל הוקרה הוא פירסם את הספר "איך צריך נסיך להתנהג?". תפיסתו מאוד פשוטה: כדי להיות נסיך טוב צריך להגדיר לעצמך מטרות והדרך למטרה פחות חשובה. אם התפיסה הדתית אומרת שהדרך היא דרך האל, מקיאבלי אומר שלא משנה שהדרך לא מוסרית מה שחשוב זה המטרה.
נסיך צריך להתייחס רק למציאות הקיימת. בדרך הריאליסטית אנו לא מתייחסים לפוליטיקה בדרך מוסרית, כפי שהיא אמורה להתנהל, אלה לאיך שהיא מתנהלת באמת. אם נתבונן במציאות נראה שאנו כל הזמן נלחמים זה בזה, לכן דרך השלטון לא משנה בכלל.
אין חטא כלפי האל, יש רק חטא של כישלון.
הנסיך צריך לתרמן בין השחקנים השונים, יש להתאים את עצמו למציאות, לשנות מדיניות לפי צורכי השעה. כשמדברים על מקיבליזם, מדברים על ציניות, על אנשים שמשנים את גישתם כל רגע.
מושג מרכזי נוסף הוא ""VIRTU. הוירטצ'ו של הנסיך הוא העוצמה שלו. מי שיש לו את העוצמה הוא זה שישלוט. ככל שהוא עוצמתי יותר כך הוא יצליח לשנות, ישיג את מטרותיו, וכל דרך אפשרית כדי להשיג עוצמה.
מקיאבלי מדבר על פורטונה – אלת המזל. חלק מן ההצלחה של נסיך טמונה גם במזל. למרות שיש לנו פורטונה, אנו צריכים לנווט את המזל שלנו בעצמינו.
מתפיסה זו של מקיאבלי התפתחה התפיסה הריאליסטית שחזקה עד היום במדעי המדינה. אומרת כי העולם הינו תוצר של כוחות הטבועים בטבע האנושי: האדם הינו אנוכי מטבעו, ובהתאם לכך שאיפתו העליונה הינה לשרוד ולשלוט באחר. היות שהעולם מטבעו מבוסס על אינטרסים מנוגדים הסותרים זה את זה, הרי שלא ניתן לעולם להגשים עקרונות מוסריים במלואם.
ז'אן בודן
פיתח תוכנית מדינית אחרת לחלוטין, בעלת קו מחשבה שונה. הוא מדבר על מדינה שהנה הרבה יותר גדולה עם שלטון מרכזי, בעיקר מדינה שהשתחררה משלטון האפיפיור. הוא הראשון שהגדיר את המושג רפובליקה: " ממשל ישר על כמה משפחות ועל המשותף להן עם סמכות ריבונית".
רפובליקה היא חזרה אחורה לתפיסה הרומאית. המדינה היא גוף שמגדיר את עינייני הציבור. הרפובליקה צריכה להתנהג עם אמות מוסר לכן היא מוגדרת כמשטר ישר. צדק, מוסר, סדר חברתי צריך להוביל את המדינה, הם העדים שלה.
מדובר על שלטון על כמה משפחות, כלומר משמע המדינה מחולקת למשפחות, זו נקודת מבט שבה זכויות האדם לא התפתחו. המדינה מחולקת לשבטים ומשפחות. סמכות ריבונית מדברת על רשימה של סמכויות שיש למדינה: הכרזת מלחמה, חתימה על חוזי שלום, מינוי פקידים, הטלת מיסים ועודף. כל הסמכויות הללו מסתמכות בתפקיד אחד – רק לשלטון יש את היכולת לחוקק חוקים עצמאים. ריבונות זה היכולת לחוקק חוקים.
תפיסה זו היא פריצה דרך כי לראשונה מדברים על מהות השלטון(התוכן, סמכות לחוקק חוקים) ולא על צורת שלטון(נסיכים רוזנים). מה שקובע את המדינה זה היכולת לחוקק חוקים. ההגדרה של בודן היא אוניברסלית, נכונה בכל צורת ממשל.
ז'אן בנין בוסוואה
טוען טענה שונה ממקיאבלי לגבי הפורטונה. תפיסתו יותר דתית, והוא טוען שבעולם יש סדר ברור. האדם בגלל החטא הקדמות לא מצליח לחיות חיים של אחדות חברתית. לכן הדרך היחידה לצור חברה היא שלטון מרכזי שיאלץ אותנו לחיות ביחד.
אופי האדם מביא את החברה לאנרכיה – חוסר סדר. הדרך היחידה לחיות היא דרך של שלטון מלוכה שעוברת בירושה. תפקיד השלטון היא להפעיל את המוסר הדתי כי רק המוסר הדתי יכול לאחד אותנו ולאפשר לחיות בחברה אחת.
התפיסה האנגלית
בשונה מאירופה, באנגליה היה שלטון מלוכאני אך מהמאה ה-12 התפתח שלטון פרלמנטרי חזק. בזמן שאירופה עסוקה המלחמות, באנגליה הן נדירות מאוד. כשנסיך היה צריך להטיל מיסים הוא הה חייב להתייעץ עם הפרלמנט.
באירופה הירושה עוברת במשפחה. באנגליה יש למלך יורש יחיד ולכן האצולה מצומצמת יותר.
הוגה דעות מאותה תקופה הוא תומס הובס. הובס טען בסיפרו הלוויתן שבמצב הטבעי אנשים נלחמים אחד בשני. זה המצב התרום מדיני, מצב כאותי, אין סדר חברתי, אין מוסר ומה שיוצר את החברה היא האמנה החברתית. הסדר לא כתוב בינינו לבין הציבור ובנינו לבין השלטון. אנחנו מוכנים לוותר על חלק מן הזכויות שלנו ולהניק אותם לשלטון. תמורה אנחנו מקבלים ממנו בטחון. אם אין שלטון אין ביטחוון.
החברה האנושית אינה תוצר טבעי, אלא מעשה אדם שנועד לקדם את הבטחון. השליט הוא היחידי שיכול להגדיר את הרצונות שלנו, מה טוב ומה רע. לכן ההגדרה שלו של טוב ורע היא פשוטה, טוב זה מה ששלטון קובע בחוקים, ורע זה מה שהשלטון קובע כרגע.
זוהי ההתחלה של התפתחות המדינות – לאומיות כפי שמוכרות היום:
· חפיפה מושלמת בין הטריטוריה לבין אומה. לכל עם בעל הגדרה עצמית תהיה טריטוריה משלו.
· התפתחות המושג הרצון הכללי. לא מה השלטון רוצה אלא גם מה הציבור רוצה. התפתח בעקבות המהפכה הצרפית.
