מורשת לכל החיים של אובדן אם מוקדם: קבוצת נשים

Cynthia J.Pill

Judith L.Zabin

תקציר: אובדן אם מוקדם הינו אירוע טראומטי בעל השפעה למשך שארית החיים על תחושת העצמי של אישה והתפתחותה לאחר מכן. תחושות בידוד, בלבול, וחרדה הינן אבני דרך שכיחות ונורמליות במעגל החיים ומעברים הינם קשים במיוחד. מאמר זה מתאר את השימוש בקבוצות קצרות-טווח עם אוכלוסיה זו וטוען כי גישה זו מטפחת צמיחה אישית. החוויה הקבוצתית הוכיחה עצמה כנוגדן רב-כוח ויעיל לתחושות חברות הקבוצה של בידוד עמוק והיות לבד. הקבוצה הפכה למקום תומך ובטוח בעבור הנשים בכדי שיוכלו להמשיך בתהליך האבל הנורמלי ולהתמודד עם ההשפעה הייחודית של מות אמהותיהן על חייהן הבוגרים.

מילות מפתח: קבוצה, מוות, אם, בת, אובדן

מותו המוקדם של הורה הינו בעל השפעות לכל משך החיים בעבור כל ילד. בעבור בת, מותה של האם מקנה מורשה מיוחדת משלו מכיוון שאובייקט ההזדהות העיקרי של הילדה נלקח ממנה ולרוב גם המטפל העיקרי בה. הילדה הצעירה נדחקת לעיתים קרובות לנתיבים הגוזלים ממנה את ילדותה. היא עשויה להפך לאם הקטנה של המשפחה ושותפה לאביה המתאבל. לרוב הן בני-גילה והן המבוגרים בחייה חוששים או מאוימים מידי מכדי לדבר על המוות. מבוגרים עשויים להאמין כי ילדים צעירים אינם מסוגלים להבין את מושג המוות וכי הדיון בו יכאיב יתר על המידה לילדים מבוגרים יותר. לעיתים קרובות מוחזרים הילדים במהירות לבית-הספר ולפעילויותיהם הרגילות מתוך הנחה כי חשוב בעבורם להמשיך בחייהם. דורות של מבוגרים שסבלו מאובדן אם מוקדם גדלו לפיכך כאשר החוויה המשמעותית ביותר של חייהם אפופה בשתיקה ונעולה בתוך עצמם.

המורשה של אובדן אם מוקדם תצוף בזמנים שונים לאורך מסלול חייה של האישה. מאחר והתפתחותה של האישה קשורה באופן אינטימי לאימה, כאשר יחסים אלו מופרעים בטרם עת המעברים וההחלטות הנורמליים של החיים הופכים קשים יותר.  המורשה מתגלה מחדש עם כל ציון דרך התפתחותי: עזיבת הבית, בחירת קריירה, יצירת יחסים אינטימיים והתמודדות עם הריון, הורות, הפסקת הוסת והזדקנות. מודעות להשפעה המתמשכת של אובדן אם מוקדם הובילה אותנו ליצור קבוצה המיועדת להיות רלוונטית לחוויות החיים העכשוויות של נשים אלו.

מאמר זה מתאר התערבות קבוצתית קצרת-טווח בעבור נשים שסבלו מהטראומה של אובדן אם מוקדם. מכיוון שנשים אלו חשו מבודדות עמוקות ולבד מאז מות אימן, הונח כי אפנות קבוצה תהיה יעילה במיוחד. המסגרת התיאורטית ששימשה בפיתוח מודל טיפול, השם דגש על אישור קבוצתי של חוויה משותפת ומטפח את המשך התהליך המופרע של האבל, מוצגת להלן. מאמר זה מתאר ארבע קבוצות מסוג זה, מתאר מוטיבים מרכזיים המשקפים את המורשה למשך החיים של אובדן קטסטרופי מוקדם ומספק דוגמאות כיצד החוויה הקבוצתית מסייעת לנשים לזהות ולעבד נושאי ליבה בדרך מרפאת. תיאורים וציטוטים מייצגים דוגמאות מורכבות שהושמעו בידי נשים שונות מכל הקבוצות השונות.

מסגרת עבודה רעיונית

תיאוריות על התפתחות נשים, אובדן ואבל וטראומה הדריכו את חשיבתנו בפיתוח וקידום קבוצות אלו. תחושת העצמי של אישה נובעת מההיקשרות וההזדהות שלה עם אימה. Chodorow (1978) ו- Gilligan (1982) מתארים תהליך של הזדהות הדדית בו אמהות חוות את בנותיהן כמו וכהמשך לעצמן בעוד ש-"ילדות, בזיהוי עצמן כנקבה, חוות עצמן כדומות לאימן" (Gilligan, 1982, עמ' 7). כאשר יחסים ראשוניים אלו מופרעים בטרם עת, תחושת העצמי של הבת משתנה בהכרח.

באופן דומה, אובדן זה מטיל צל על הדרך בה ניגשת אישה ליחסים. Miller (1991), Surrey (1991) ואחרים במרכז סטון (Stone Center), מכללת וולזלי (Wellesley college), מניחים כי התפתחות בתחום היחסים של אישה נובעת משני התהליכים הכיוונים ההדדיים של יחסי האם-בת. יחסים אלו, שהם נקודת המוצא להתפתחותה של אישה ומשמשים כפרדיגמה לכל שאר היחסים, מובנים כ"גדילה בקשר" (Jordan, Kaplan, Miller, Stiver &Surrey, 1991, עמ' vi). התפתחות נשים מושרשת וממשיכה לגדול בהקשר של יחסים המטפחים מעלות יוצרות קשר ואמפתיות. יכולת זו להתחברות ותמיכה הדדית רמזה לנו כי קבוצת נשים עשויה להיות אפנות יעילה לעיבוד מורשה ייחודית זו של אובדן אם מוקדם.

שלבים ומטלות אלו של תהליך האבל, וכן ההשפעה הפסיכולוגית של אבל מושהה ובלתי פתור, תוארו בידי תיאורטיקנים וקלינאים (Groolman, 1977; Lindemann, 1944; Parkes, 1972; Rando, 1988; Worden, 1991; Zisook, 1987). תחושות של אובדן והשתוקקות לחיבור מחדש הינן היבטים נורמליים של התאבלות הממשיכים לאורך החיים, אפילו לאחר שהתקופה של אבל חריף חולפת.

ילדים מתאבלים בדרכים המשקפות את גילם ואת השלב הרגשי, החברתי והאינטלקטואלי של התפתחותם (Bowlby, 1980; Cook & Dworkin, 1992; Grollman, 1977; Ilg & Ames, 1955; Worden, 1982). ג'ון בולבי (John Bowlby), שהניח את עליונות קשר החיבה בין פעוט ואם (1958) דן גם באובדן הטראומטי של חיבור ההיקשרות וההשפעה שלאחר מכן על התנהגות היקשרות. ילדים החווים את מות אימם מציגים מאמצים עזים לשקם את החיבור וכאשר דבר זה אינו עולה בידם הניסיון דועך אך אינו חדל לחלוטין (Bowlby, 1980). מכיוון שילדים חסרים את הבגרות הרגשית והיכולות הקוגניטיביות להבין ולעבד באופן מלא את האובדן ומכיוון שהם לעיתים קרובות מוקפים בהכחשה והשתיקה של מבוגרים מוכי אבל, האבל שלהם עצמם לעיתים קרובות מדוכא (Rando, 1988). כמו כן, נראה כי ייתכן וילדים אינם מסוגלים להתאבל עד שהם חשים בטוחים כי הם ישרדו ויזכו לטיפול פיזי ונפשי. ייתכן והתאבלות לא תתרחש במלואה עד שנים רבות לאחר המוות (Edelman, 1994; Rando, 1988; Worden, 1991), והאובדן לעיתים מעובד לאורך הבגרות. האריס (Harris, 1995) בחן את ההשפעה למשך החיים של מוות מוקדם של הורה הן על גברים והן על נשים, ואדלמן (Edelman, 1994) מתאר את החוויה הייחודית של היות "בת ללא אם" (עמ' 23). אלדמן טבע מונח זה בכדי להתייחס לנשים שהיו ילדות או מתבגרות כאשר מתה אימן. אנו עושות שימוש במונח זה מכיוון שהוא הפך נרדף לאוכלוסייה זו. אולם, יש להבין כי מונח זה, כאשר הוא מובן מילולית, אינו מספיק. הוא מתייחס להעדר אם חיה בלבד ואינו מכיר ביחסי האם-בת השורדים מבפנים והינם חיוניים לתהליך הריפוי.

כאשר כתב אודות מבוגרים מתאבלים, מאריס (Marris, 1974) תאר את הצורך "להחיות את הקשר" (עמ' 34) בעוד שוורדן (Worden, 1991) דן בצורך "למקם מחדש את הנפטר מבחינה רגשית" (עמ' 16) למקום פנימי. הכרה באובדן ושימור יחסים פנימיים עם ההורה המנוח הינן משימות הכרחיות בתהליך ההתאבלות (Harris, 1995; Rando, 1988), שלעיתים נדחות או לא מבוצעות לגמרי עד לבגרות. בעבור בת, הכמיהה לאם ממשיכה לאורך מסלול החיים והאובדן לעיתים קרובות צף מחדש ברגעי מעבר בחיים (Edelman, 1994; Rando, 1988; Worden, 1991). מודל הקבוצה המתואר במאמר זה פותח בכדי לספק מבנה בעבור בת חסרת-אם להכרה באובדן, לבטא את האבל שלה בצורה יעילה, ולעבד הן את יחסיה עם אימה והן את המורשה של מות אימה.

החוויה של אובדן הורה מוקדם דומה להפליא לתיאורים של טראומה פסיכולוגית. המוות, וההכחשה המתלווה אליו, עשויים לנתץ את תחושות הליבה של אמון, בטחון, היות נאהב ומציאות של ילד (Harris, 1995). לעיתים קרובות חווה הילד את האירוע כמהמם וחש חסר אונים וחסר ישע בדומה לניצול טראומה. ג'ודית הרמן (Judith Herman) כותבת כי "אירועים טראומתיים הינם בעלי השפעות מרכזיות לא רק על המבנים הפסיכולוגיים של העצמי אלא גם על מערכות ההיקשרות והמשמעות" (1992, עמ' 51). היא מניחה כי העצמי המרוסק יכול בצורה הטובה ביותר "להבנות מחדש רק בצורה בה נבנה מלכתחילה, בקשר עם אחרים" (Heraman, 1992, עמ' 61). חוויה קבוצתית בה המשתתפים מחוזקים בידי יחסים תומכים מציעה לפיכך הזדמנות רבת עוצמה להתרחשות ריפוי. הרמן (1992) מציגה מודל קבוצה לניצולי טראומה המקביל לשלושת השלבים של שיקום: ביסוס בטחון, הנצחה והתאבלות וחיבור מחדש עם חיים נורמליים. באופן דומה, מודל הקבוצה שמתואר במאמר זה בנוי בכדי לאפשר מקום בטוח להיזכר במוות ובחיים של האם, לחקור את יחסיה של הבת לאימה ולבחון את ההשפעה של אובדן זה על חוויות חיים עכשוויות.

תיאור של הקבוצה

התמקדות הקבוצה היא המורשה של אובדן אם מוקדם. כל הנשים מגיעות לקבוצה זו שנים לאחר מות אימן וכולן איבדו את אימן בטרם הגיעו לבגרות מלאה. הקבוצה מובנת כמספקת הקשר משותף בעבור נשים בו הן יכולות לבטא רגשות אגורים עמוקות אודות מות אימן שקודם לכן הן חלקו רק עם חבר אינטימי, בן-זוג או מטפל, אם בכלל. דגש מושם על אישור וחיזוק חוויתן הייחודית הנחלקת וכן את סיפוריהן הפרטיים. בניגוד לקבוצות פסיכותרפיה מסורתיות, פירוש דינמיקה קבוצתית וחומרי העברה  (transferential material)[1] אינו המוקד. מרבית הנשים ממשיכות לבקש טיפול פרטני בכדי לעבוד באופן עמוק יותר על הסוגיות הייחודיות שלהן וכן בכדי להמשיך ולעבד רגשות ותגובות בולטות המתעוררות בקבוצה. לעיתים קרובות מדווחות הנשים כי הטיפול הפרטני שלהן וחווית קבוצה זו משלימים זה את זה ומגבירים את האפקט של שניהם. בעוד שתרפיה אישית צמודה אינה נדרשת, היא זוכה לעידוד.

נעשה שימוש בפורמט מוגבל בזמן בכדי להקל על הנשים בכניסה למצב הצפוי להיות קשה בשל האופי הכאוב של החומר. כמו כן מספק פורמט זה מבנה בו אפקטים רבי עוצמה מוכלים בקלות רבה יותר ומסייע בשימור המיקוד על הנושא המרכזי. באופן פרדוקסלי, בעוד שזה מספק הקלה בהתחלה, ככל שהקבוצה מתקרבת לשלביה הסופיים נוצר בשל כך לחץ. לאחר כמה ניסויים, נבחר פורמט של שניים-עשר פגישות שבועיות בנות שעה וחצי כל אחת. מכיוון שחומר כה רב מועלה בידי כל אישה, שש עד עשר משתתפות נראה כמספר האופטימלי בכדי להבטיח השתתפות משמעותית בעבור כל חברות הקבוצה. מנהיגות מקצועית מומלצת בשל ההשפעה הכאובה והעזה שאובדן אם מוקדם מקרין על תחושת העצמי של הבת. הבנה קלינית וניהול טיפולי דרושים בכדי לסייע לחברות הקבוצה לעבד בבטחה כיצד הן חושבות ומרגישות ביחס לעצמן.

כל משתתפת עתידית נפגשת עם אחד המסייעים בראיון סינון. מפגש זה מספק לכל אישה הזדמנות ללמוד יותר אודות הקבוצה וכן, דרך ההתנסות של הראיון, לאמוד את התגובות שלה עצמה ואת המוכנות שלה להיות חלק מן הקבוצה. מכיוון שחווית הקבוצה היא עזה ומעלה רגשות חזקים וכאובים, נערכת הערכה של גורמי לחץ בחיים ומערכות תמיכה עכשוויים. נשים שעתה מתאבלות על אובדן משמעותי או מתמודדות עם שינוי מהותי בחייהן אינן נחשבות כמתאימות לקבוצה זו. התחייבות להשתתף בכל מהלך פגישות הקבוצה נדרשת מראש. כתוצאה מראיונות הסינון בעבור כל אחת מן הקבוצות, ישנם חברים פוטנציאלים המחליטים לא לקחת חלק בקבוצות. מפגש הסינון ממזער את האפשרות של עוזבים, דבר שהינו חשוב ביותר בעבור נשים שהסוגיה העיקרית שלהן היא אובדן.

כאשר הקבוצה נוצרת, החברות בה מחליטות יחדיו על הנושאים בהם הן מבקשות לדון במהלך הפגישות. הנשים מקבלות עידוד לקבוע את סדר היום שלהן עצמן ולבטא את מחשבותיהן ורגשותיהן מכיוון שלרוב לא הייתה להן החוויה המרפאת של היכולת לדבר באופן חופשי על כיצד זה לגדול ללא אם. מרבית הקבוצות מעדיפות כי הנושאים ייפתחו שבוע אחר שבוע. חמישה מוטיבים מרכזיים עלו: 1) תחושת הנשים לגבי עצמן, אמהותיהן ומשפחותיהן; 2) נסיבות המוות והגידול והטיפוח שהן קיבלו לאחר מכן; 3) האבל שלהן והגעגועים המתמשכים לאמהותיהן, בייחוד בעת מעברים כגון סיום לימודים, חתונה והישגים הקשורים בעבודה; 4) הורות; 5) יחסים בין-אישיים. מכיוון שנושאים אלו חוזרים על עצמם בכל הפגישות, חברות הקבוצה מעבדות סוגיות אלו לאורך זמן ולפיכך צומחות פנימית דרך הבנה מוגברת.

המחברות העבירו במשותף ארבע קבוצות שכללו סך של 26 נשים בגילאים בין 24 ל-56. מספר השנים שחלפו מאז מות האם נע בין 6 ל-45, עם ממוצע של 25 שנים. עשר מתוך הנשים היו נשואות, לשש מתוכן היו ילדים. מבין השש-עשר שלא היו נשואות, חמישה היו ביחסים משמעותיים. כל הנשים היו לבנות. שבע-עשר מתוך האימהות מתו עקב מחלה ממושכת, שש מתו באופן פתאומי, שלוש התאבדו, ארבע מהנשים היו יתומות בטרם הגיעו לבגרות ולשש הייתה היסטוריה משפחתית אלכוהולית או מתעללת. כל הנשים דיווחו על היסטוריה של דיכאון או חרדה בדרגות חומרה ומשך שונים. כל 26 המשתתפות היו בצורה כלשהי של טיפול בשלב מסוים בחייהן ו-20 מתוך ה-26 (70%) היו בטיפול פרטני מקביל בזמן הקבוצה.

החוויה הקבוצתית

מאחר והתפתחות אנושית יכולה להתרחש אך ורק בהקשר של מערכות יחסים, חוויה קבוצתית בה אינטראקציות הן אותנטיות וריאליסטיות מציעה אמצעי רב-עוצמה בה יכולה צמיחה להתרחש. הצמיחה האישית של כל חברת קבוצה השתנתה בהתאם לסוגיות האישיות שלה והעבודה הטיפולית שהיא ביצעה. המנחות הגו ארבע עקרונות עיקריים בכדי להדריך את הקבוצה. אלו היו: 1) הבטחת ביטחון; 2) תמיכה בהבעת רגשות; 3) העמדת סביבה המטפחת אישור והזדהות חיובית; 4) עידוד החברות לחלוק אסטרטגיות התמודדות.

השתתפות בקבוצה העלתה רגשות מתנגשים בקרב החברות. הנשים קיוו ובו זמנית פחדו מקשר עם אחרות. הן דיברו דחופות אודות כמה קשה היה זה לאזור את האומץ לקחת חלק בפגישות וכיצד המאמץ נמשך שבוע אחר שבוע. כמה מהן דיברו אודות חלומות מטרידים בטרם פגישות. חרדה חוזרת אודות האם "אני שייכת" הובעה. אישה אחת תהתה האם "מגיע לי להיות כאן… מכיוון שהסיפור שלי לא גרוע כמו שלה". אחרות תהו אם הן "צעירות מידי" או "זקנות מידי", או שמשפחתן הייתה "מתוסבכת מידי"  או "מתפקדת מידי". הרגשות של היות שונה המשיכו אפילו כאשר הנשים הכירו בקווי הדמיון בניהן.

ביטחון הייתה הסוגיה הבולטת בקבוצה ממש מההתחלה. חלק מהנשים היו מסוגלות לדבר באופן פתוח אודות הצורך שלהן בביטחון בעוד שאחרות הכירו בכך שהן מחפשות אינדיקטורים לגבי מה הן מעיזות להגיד. עם הזמן הנשים החלו לחשוף פרטים אינטימיים אודות עצמן. ככל שהחברות החלו לבטוח יותר בקבוצה, כמה מהן חשפו כי הן לסביות, אחרות תיארו התנהגות אנטי-חברתית קודמת ואילו אחרות חשפו עובדות כאובות כגון התאבדות האם או אלכוהוליזם והתעללות מצד ההורים.

המנחות האמינו כי ביסוס אקלים קבוצתי בטוח ותומך הייתה המשימה הקבוצתית החשובה ביותר. בתחילת המפגש הראשון נערך דיון בנושא חוקי יסוד המבטיחים ביטחון.           כל מפגש החל ונגמר בבדיקה בכדי לאפשר לחברות הזדמנות לדבר על כיצד הן מרגישות וכיצד הקבוצה משפיעה עליהן. אם חברת קבוצה החמיצה מפגש מבלי להודיע על כך מראש, הובטח לקבוצה כי המנחות תמיד התקשרו לחברה הנעדרת. אם לחברה היה קשה במיוחד במהלך מפגש, אחת המנחות יצרה עימה קשר בין המפגשים בכדי להציע תמיכה. עמידת המוצא הטיפולית אמורה הייתה להיות מטפחת וקשובה, והנשים הביאו עצמן לבטוח בעקביות של גישה זו. תשומת לב מיוחדת ניתנה להעמדת מקום נוח למפגשים, להיות דואגות ומסייעות בנוגע לצרכי תחבורה במהלך החורפים הקשים של ניו-אינגלנד, ושימור קשב פעיל לצרכי הנשים. הגישה המטפחת של המנחות גרמה לגעגועים לאם בקרב חברות הקבוצה. המנחות בחרו לא להגיב או לפרש את תגובות העברה אלו, אלא במקום זאת סיפקו אותן בדרכים מתאימות אלו. סיפוק הגיוני הינו מתאים ומאפשר התפתחות יחסים.

עידוד המשתתפות לקחת שליטה גם כן הגביר את תחושת הביטחון שלהן. אחת התולדות של אובדן אם מוקדם היא תחושת חוסר-אונים הנובעת מטראומה זו. כתוצאה מכך, המנחות ביקשו להסמיך את חברות הקבוצה עד כמה שניתן בתוך הקבוצה. הן קיבלו עידוד לבחור את פורמט הפגישה הנראה בעיניהן כמועיל ביותר, לבחור את נושאי הדיון ואפילו להגדיל את מספר פגישות הקבוצה כאשר זה התאים. לדוגמא, אישה ביקשה כי מספר הפגישות יוארך במקצת בכדי שאלו יתקיימו גם לאחר יום השנה למות אימה. הקבוצה, והמנחות, הסכימו להיענות לבקשה זו ושינו לוחות זמנים אישיים בכדי לאפשר זאת.

חברות הקבוצה הצהירו כי הן חשות בטוחות שהמנחות לא יניחו לדברים לצאת מכלל שליטה. הן ידעו כי המנחות מסוגלות להתמודד עם הבעות חזקות של כעס או עצבות, לסייע לקבוצה להתמודד עם רגשות חזקים ולהישאר קשובות לסגנונות והצרכים השונים של כל אחת מן החברות. מובילות הקבוצה עשו שימוש במיומנויות קליניות מבוססות בכדי להעריך את מוכנות והיכולת של הנשים לשאת ברגשות רבי-עוצמה ולקבוע את קצב הדיון בהתאם. במפגש קבוצתי אחד הביעה אחת הנשים כעס כלפי אחת המנחות שלהרגשתה לא הבינה אותה כראוי. חברה אחרת חלקה קודם לכן את התפיסה שלה לפיה כעס משמיד. תשובת המנחה ענתה בו זמנית לצרכיהן של שתי הנשים על ידי התנצלות ואישור תחושותיה של האישה הראשונה בעודה מדגימה כיצד ניתן להתמודד עם כעס בבטחה. האישה השנייה גילתה מאוחר יותר כי היא חשה שבטחונה הושב לה על ידי חילופי הדברים.

הקבוצה הפכה למקום בטוח ומרפא לביטוי רגשות חבויים של בלבול, אי התאמה, חוסר ערך, בושה, פחד, אשמה ואובדן בזמן. החברות חשו מחוזקות ומובנות בידי מובילות הקבוצה ואחת בין השנייה כאשר הן דנו ברגשות קבורים משותפים אלו. נוסף על כך, הן הגיעו להבנה כי רגשות מסוג זה הינם המורשה הבלתי-נמנעת של אובדן אם מוקדם. לעיתים קרובות הגיעו חברות לקבוצה עם תחושה כי משהו אינו בסדר באופן קיצוני עימן, אך במהלך הקבוצה החלו להבין כי תגובותיהן הן תולדה נורמלית של הטראומה שלהן. כמו כן הן הגיעו להבנה כי מקור רגשות מהממים אלו נמצא במות אימן. הנשים העירו פעמים רבות כי הן חשות "קפואות בזמן" כמו היו עדיין באותו הגיל בו היו כאשר אימן מתה. עם הבנה מוגברת, הן היו מסוגלות לבחון מחדש רגשות אלו מנקודת מבט מבוגרת. אישה אחת דיברה על יציאה ממצב התודעה של בת שש שלה ו"להמשיך הלאה".

למרות שמרבית הנשים היו זהירות או חוששות מלהימצא ביחסים קרובים, בסופו של דבר הפכה הקבוצה חשובה ביותר בעבור כל אחת מן הנשים. בתחילה נמשכו הנשים אחת לשנייה מכיוון שהן חלקו את מה שמרביתן החשיבו כאירוע המעצב ביותר של חייהן. היבט מסייע אחד של חווית הקבוצה היה שאישה יכלה להשמיע לאחרים אמת אישית לעצמה. כאשר אישה אחת דיברה על חרדת הנטישה שלה, היא גם תהתה בקול אם "כולנו מודאגות לגבי הטיפול בנו". הערתה הדהדה אצל האחרות ועוררה דיון. לא רק שחברות הקבוצה הביעו סולידריות וניסיון משותף, הן גם דיברו בהערצה זו על זו. מכיוון שהן בכנות חיבבו זו את זו, התפתחו יחסים והזדהויות חיוביים.

בעודן מדברות אחת עם השנייה אודות החוויות שלהן, החברות חלקו רעיונות ואסטרטגיות התמודדות, כגון כיצד לעבור את יום האם או כיצד לגשת לקרובים חסרי-רצון בכדי לקבל מידע אודות אמהותיהן. פעמים רבות הן חלקו לא רק רעיונות אלא גם סייעו באופן פעיל אחת לשנייה, למשל כאשר אישה אחת הציעה ללוות אישה אחרת, שאימה מתה מסרטן-השד, לבדיקת ממוגראמה ממנה חששה. באופן בלתי מעורער, היו הנשים מעודדות ומסייעות אחת לשנייה.

מורשת אובדן אם מוקדם על תחושת העצמי של אישה

תחושת העצמי של אישה צומחת בחלקה הגדול מההיקשרות שלה לאימה. כאשר יחסי האם-בת נקטעים בטרם עת על ידי מות האם ואובדן אובייקט ההזדהות העיקרי שלה, תחושת העצמי המתפתחת של הבת מושפעת. בנות אלו מתארות מערך של רגשות מטרידים המשקפים כיצד הן חשות לגבי עצמן. בידוד וחרדת היקשרות, בושה, בלבול, אי-התאמה, חוסר-ערך, חוסר-ביטחון, פחד ואשמה היו רגשות שכיחים שחלחלו לילדות לאחר האובדן ושרדו כמורשה בשלבים מאוחרים יותר בחיים. למרות העובדה שכל הנשים היו מוכשרות בתחומים שונים בחייהן, הן אף על פי כן נשאו עימן את הדימויים השליליים האלו אודות עצמן.

העוצמה וההשפעה של רגשות אלו השתנתה בהתאם לגורמים רבים: הגיל בו איבדה הילדה את אימה; האופי של יחסי האם-בת בזמן המוות; אופי המוות עצמו; האיכות והעקביות של הטיפול שבא לאחר מכן; וההזדמנויות להתאבל על האובדן ולשמר את זיכרון האם חי על פני זמן.

הקבוצה מספקת הקשר תומך בו יכולה האישה לחוות מחדש רגשות משותפים אלו ולהתמודד עימן. כמו כן מציעה הקבוצה לנשים הזדמנות מרפאת לבקר מחדש את זיכרונותיהן ויחסיהן עם אמהותיהן. שיתוף בסיפורים אודות אימן והתנסות בתגובת הקבוצה פעמים רבות מרחיב את תמונת האם. נשים הזוכרות רק יחסים רעועים עם אימן יכולות להתחיל להרחיב על ההיבטים החיוביים יותר של יחסיהן ועל האפשרות שיחסים טובים יותר יכלו להתפתח במידה והאם הייתה חיה. ככל שהאם מתחילה לגדול בעיני הבת, כך גם יכולה השקפתה של הבת על עצמה לגדול. ההשקפה הסטטית ומוגבלת על העם והעצמי מפנה מקום להשקפה יותר דינאמית ומוגדלת. במקום להרגיש נגזלת וכ"סחורה פגומה", נשים אלו רואות עצמן כבעלות שאיפות ופוטנציאל לגדילה.

נושאים משותפים

בידוד וניתוק. תחושה עמוקה של בידוד הייתה נושא בולט וחוזר על עצמו בקרב על הנשים שפגשנו. כילדות הן חשו שונות ולבד כאשר אימן מתה והמשיכו לחוש את כאב הבידוד כמבוגרות. הן סיפרו כי חשו נבוכות וכי הודבקה להן סטיגמה מכיוון שלא הייתה להן אם. הן לא היו "נורמליות" מכיוון שהן לא היו כמו כל האחרים. תחושת הבידוד והבושה שלהן חוזקה לעיתים קרובות מידי בכך שהן לא הורשו לדבר אודות אימן. בנות רבות חשו כי אביהן וחברי משפחה אחרים התמודדו לרוב על ידי "להמשיך מיד בחיים כמו כלום לא קרה". התאבלות הייתה לרוב עניין חשאי ובודד. נשים רבות זכרו עצמן מחניקות את בכיין בכרית; אחרות זכרו עד כמו פגועות ובודדות הן חשו כאשר אף אחד לא שם לב עד כמה שונה הן התנהגו לאחר שאימן מתה. התחושה של היות "היחידה" שאימה מתה התמידה לתוך הבגרות. מרבית הנשים לא הכירו אף אחת אחרת שסבל אובדן שכזה; אחרות אמרו שאם הן מצאו מישהו שכן, הן חשו חיבור מיידי עימו.

מכיוון שנשים אלו נשאו עימן מורשת כזו של בידוד הן מצאו משמעות רגשית גדולה בלהיות חלק מקבוצה. הצהרות כגון "זה נהדר ששמונתינו נמצאו כאן בחדר אחד זה" ו-"העובדה כי אנו ביחד היא נס" מעידות על השפעה זו של התאגדות בקבוצה. החל מהמפגש הראשון ועד לסופה של כל קבוצה חשו החברות כמה מחוזקות ונתמכות הן חשו בכך שסיפורן נשמע בידי אחרים שהקשיבו ובתשומת לב והבינו במדויק. התמיכה והדאגה בתוך הקבוצה הייתה ניגוד חד להעדר הקשב וההיענות שהנשים חוו כאשר אימן מתה. גם היום הן מוקפות בידי חברה שאינה מפנימה כי הן עדיין מתגעגעות לאימן בצורה ניכרת. בסופו של דבר, כל החברות הסכימו כי הקבוצה סייעה בידן לחוש פחות בודדות. "אני חשה כי הקבוצה היא כמו משפחה בשבילי" אמרה אחת החברות. אישה אחרת אמרה לקבוצתה: "אני חשה פחות לבד עכשיו מכיוון שלקחתי אלי את החוויות של כולכן".

פרידה הינה חשש ראשון במעלה בעבור כל הנשים שאיבדו את אימן בשלב מוקדם בחיים. הפסקות מתוכננות או לא מתוכננות בהמשכיות הקבוצה היו מטרידות. הן חשו מנותקות מהקבוצה ומרגשותיהן במהלך פרקי זמן אלו והתקשו להתכנס מחדש. למן הפתיחה, סיום המפגשים ריחף מעל כנושא רב-עוצמה. מעברים וסיומות הפעילו תחייה של הטראומה של אובדן אם מוקדם. חברות קבוצה היו מסוגלות להגיד כי האפשרות של סיום הקבוצה עוררה רגשות של חוסר-אונים, נטישה, פגיעות וניתוק. המנחות ביקשו לספק סיום שיצור הרגשה שונה ממה שנשים אלו חוו, ולפיכך כל נושאי הסיום טופלו מעמדת מוצא טיפולית. אנו ייחסנו חשיבות ללתת להן שליטה מסוימת על האירוע שדמה לאובדן שעליו לא הייתה להן כל שליטה. הנשים עודדו לצפות ולדבר אודות הסיום לפחות ארבע שבועות לפני תאריך הסיום. במקרים מסוימים, חברות הקבוצה שינו את תאריך המפגש האחרון בכדי להתאים לנסיבות מיוחדות, כגון יום השנה למוות או יום האם. המנחות הסבירו בזהירות ובהתמדה שכאב הפרידה הינו נורמלי ובלתי-נמנע אימתי שהיה אובדן אם מוקדם. מכיוון שרבות מהנשים חשו נטושות רגשית בידי מספקי דאגה וטיפול וקהילה בזמן מות אימן, הקבוצה תוכננה בכדי לספק חוויה שונה. לבסוף, מובילות הקבוצה סייעו לקבוצות למצוא דרכים להישאר בקשר לאחר הסיום הרשמי של הקבוצות. ברשותן, מספרי טלפון וכתובות חולקו, והן עודדו לקחת יוזמה ולשמור על קשר ולתכנן מפגשי איחוד. כל הקבוצות, למעשה, שמרו על קשר.

בלבול וחוסר-התאמה. כל הנשים תיארו הרגשה מבולבלת בנוגע לעצמן ומקומן בעולם. לפעמים נדמה הבלבול כנטול צורה ומקיף כל. בפעמים אחרות היו הנשים יותר ספציפיות. נשים רבות חשו אובדות עצות בנוגע למחוות חברתיות רגילות. מאחר וחברים למשחק רק נדירות באו לבתיהן, מיומנויות חברתיות לא חוזקו. אחדות אמרו כי אף אחד מעולם לא לימד אותן כיצד להתאים בגדים או לשים איפור. אשת עסקים מצליחה אמרה כי אף אחד מעולם אמר לה כי זה נהוג להציע כיבוד בפגישות. עידון חברתי שהוא לרוב מקושר מינית, כגון כיצד לארח ומה הם כללי ההתנהגות הנאותים, פעמים רבות היה בעבור הנשים מבלבל ומהמם.

נשים רבות בקבוצות שלנו חשו בתוך-תוכן בלתי מתאימות בנוגע ליכולותיהן. אישה אחת ביטאה את מה שרבות חשו כאשר היא אמרה ש-"לאחר שאימי מתה הייתי צריכה להבין דברים לבד, וכך חשבתי שקרוב לוודאי שאני עושה אותם לא נכון". כמה מופתעת הייתה אותה אישה לגלות כי אחרות, שנראו לה מוצלחות, חשו באופן דומה. נראה כי האובדן המוקדם של אמהותיהן זרע את הזרעים לתחושה של חוסר שלמות.

חוסר ערך. הערכה עצמית נמוכה הייתה דאגה משותפת לנשים אלו. בשל חוסר קשב לצרכיהן לאחר מות אימן, הן חשו כי "אף אחד לא הבין", ולרוב זאת הופנם כ-"לאף אחד לא אכפת". הנשים סיפרו, לרוב במבוכה, על התנהגותן בשנים שלאחר מות אימן. כאשר היו הילדות צעירות למדי, המשחקים שלהן שיקפו את האובדן שלהן ואת הניסיונות לבסס מחדש מסגרת דמוית-משפחה. ילדה אחת שיחקה פנטזיה של השתייכות לקבוצה מיוחדת, ולמרות שהיא הגיעה בכל יום לבית הספר לבושה בתחפושת, לא משפחתה ולא מוריה מעולם לא אמרו לה דבר. תיאור זה עורר שיחה ערנית כאשר חברת קבוצה אחרת סיפרה שהיא ארגנה מועדון בנות עם משימה סודית. נשים אחרות דיברו התנהגויות החצנה בהתבגרות והיקשרות עזה יתר על המידה לבני-גילן. הן היו מופתעות שחוויותיהן השתקפו בחייהן של הנשים האחרות, וכי חוויות אלו שיקפו חוסר ההתאמה של סביבה בלתי-מגיבה ולא תכונות שליליות שלהן. נקודת מבט מבוגרת הושגה, לוקחת אותם מעבר לרגשות ילדות פנימיות אודות עצמן שהן נשאו לתוך הבגרות.

תחושת חוסר הערך פעמים רבות השתקפה בחוסר נוחות בהכרת צרכיהן ובלאפשר לאחרים לדאוג להן. הנשים עצמן פעמים רבות העירו כמה זה קל בעבורן לקחת על עצמן תפקיד מטפל, אך כמה זה קשה לקבל עזרה. הן הכירו בכך שמות אימן דחף אותן לעמדה דמוית-הורה בעבור אחיהן או בעבור עצמן. למעשה, מספר בלתי-פרופורציונלי של חברות קבוצה היו במקצועות מסייעים כגון סיעוד, הוראה ועבודה סוציאלית.

חוסר-ביטחון ופחד. כל הנשים הביעו תחושה מחלחלת של חוסר-ביטחון ואמונה כי העולם אינו בטוח. הן לא יכלו להאמין כי אחרים יוותרו זמינים בעבורן או שניתן להפקיד בידיהן את הטיפול באחרים. בקבוצה הנשים תיארו מקרים רבים בהם הן יראו אירועים יום-יומיים כקטסטרופלים. דיונים קבוצתיים סייעו להבהיר כי תגובה זו הינה תוצאה שכיחה של אובדן אם מוקדם. רגועות בידי מידע חדש זה, חברות קבוצה נראו כמסוגלות יותר לקבל ולסבול את החרדה שמתעוררת בידי חוויות יום-יומיות, למשל כאשר חבר משפחה אינו מגיע הביתה בשעה היעודה או כאשר אהוב צריך לנסוע הרחק מהבית.

פחדים מפני נטישה ודחייה ליוו את מרבית חייהן. הן דאגו בהקשר לשרידותו של ההורה הנותר והאחים. נשים רבות חשו כי הקושי שלהן להתחייב למערכות יחסים ארוכות טווח היה קשור ישירות לפחד מפני אובדן. כמו כן הן דיברו על הקרנת אווירה של עצמאות שהן לא חשו מבפנים. הן חששו להתאכזב שוב אם צרכיהן יהיו גלויים.

לא באופן בלתי צפוי, שינויים בחיים, מעברים וסיומות היו כרוכים בחרדה. נטולות אם שתדריך אותם לאורך נתיב החיים, הנשים חשו לעיתים קרובות פחד ושיתוק. במסגרת הקבוצה, חלק מהנשים היו מסוגלות להתחבר עם אימן ולפיכך לצבור כוח להמשיך. אישה אחת כתבה לאימה שמתה כמעט שני עשורים קודם לכן: "עברתי על גשר זה פעמים רבות בלעדייך אך מעולם לא עברתי את כל הדרך אל הצד השני… בתקווה שכל פעם בה אעשה זאת מעתה אני אחצה את הגשר עם יותר ביטחון מאשר קודם לכן. אני מניחה שעם כל מעבר אני אהיה בגשר מחפשת אותך ומקווה שתעזרי לי לחצות".

אשמה. אשמה משתמעת מחוויית מות הורה של ילד. הנשים הביעו את האשמה שלהן במגוון דרכים. נשים שאימן התאבדה חשו כי הן הכזיבו בצורה כלשהי את אימן בכך שלא היו יקרות מספיק בעבור אימן בכדי להשאירה בחיים. אחרות התחרטו על היותן שובבות או מרדניות או על כך שלא בילו יותר זמן עם אימן במהלך מחלתן האחרונה. אישה אחת ציינה כי "שום סבל שלי אינו גרוע כזה של אימי". ככל שהנשים חשפו את תחושת האשמה שלהן, הקבוצה הגיבה באמפתיה אך בה בעת אישרה את אי-הרציונליות של רגשות אלו. הן יכלו להכיר בכך שאשמה היא מורשה בלתי-נמנעת של אובדן אם מוקדם ויכלו לסייע אחד בידי השנייה להבין כי הן יכולות לחיות עם רגשות אלו מבלי להיבלע על ידן.

זיכרון ואיכות יחסי האם-בת

חוויית יחסיהן עם אימן לעיתים קרובות היוותה את לב תחושת הנשים בקבוצה לגבי עצמן. אך מה קורה כאשר הזיכרון של האם מכזיב, כפי שלעיתים קרובות קורה במקרה של ילדים שהיו קטנים מאוד כאשר אימן מתה או שחזו במוות פתאומי אלים? אפילו כאשר זיכרון קיים, מה קורה לנשים שלהן היו יחסים קשים עם אמין ומחזיקות רק בזיכרונות שליליים?.

חלק מהנשים חשו כי הן לא באמת השלימו עם העובדה שאימן מתה ולא תשוב לעולם. כאילו ציפיית הילדות של שיבה ואיחוד מחדש נשארה קפואה מבפנים, מותירה אותן במצב מתמשך של צפייה ואכזבה. לחוויה הקבוצתית הייתה השפעה חזקה על נשים אלו, והביאה אותן קרוב יותר לויתור על אמונה זו ושחרור פרץ של אבל. לעיתים הן נואשו מכיוון שלא יכלו לזהות את פני אימן בתמונות או את קולה בקלטות. הן חשו חלל וחששו כי זה לעולם לא יוכל להתמלא. אישה אחת אמרה כי היא חשה שלנצח יהיה "חור בליבי". כמיהה חזקה זו לחיבור מחדש עם האם, בליווי תחושת הביטחון בקבוצה, סייעה להן להתאבל מחדש. הנשים החלו לספר את הסיפורים של מות אמהותיהן, לא רק כשיחזור תיאורי, אלא כחוויה מחדש של האירוע ושל עצמן. אישה אחת אמרה ש-"זה הפך לאמיתי בדרך בה מעולם לא חשתי לפני כן". מכיוון שזה הרגיש כה אמיתי, היא עתה רצתה לברר את הפרטים של מות אימה, למעשה, היא החלה תהליך של איסוף מידע שגרם לה להרגיש חזקה יותר וגאה בהישגיה. החוויה של האזנה להיזכרות של אישה זו הייתה מעבר לעדות בלבד בעבור שאר חברות הקבוצה. ההימצאות עם אישה זו באבלה משכה את החברות האחרות באופן מיידי אל תוך רגשותיהן שלהן. כפי שאמרת חברת קבוצה: "לשמוע אותך החזיר אותי מייד לבית הלוויות כאשר אימי מתה".

חלק מהנשים, כולל כמה שהיו מבוגרות יותר כאשר אימן מתה, היו מוטרדות מכיוון שהיו להן זיכרונות מועטים והן חשו מנותקות מאימן ומחלקים מעצמן. הקבוצה העניקה תמיכה ולפעמים הצעות לגבי כיצד להשיג מידע אודות האם. עם עידוד כזה, אחת הנשים החלה ליצור קשר עם אנשים שהכירו את אימה ותיארו אותה עם מאפיינים חיוביים שסתרו לגמרי את תחושתה לגבי אימה. היא הייתה מאושרת לשמוע את התיאורים הללו, שאולי העניקו לה אומץ להשיב זיכרונות אחרים. כאשר היא החלה להתחבר עם אימה בצורה חיובית יותר, היא גם החלה להרגיש יותר בטוחה לגבי עצמה.

נשים שזכרו את אימן בצורה שלילית לעיתים קרובות גם הפנימו תחושת עצמי שלילית. נשים אלו שאימן הייתה דוחה, מתעללת או בלתי-זמינה רגשית ביטאו מורשה של תחושת אי-נאהבות וחוסר-ערך. הן ביטאו רגשות אמביוולנטיים ביותר של גינוי-עצמי, כאב, ספק-עצמי, כעס, עצבות ואשמה, אך עדיין השתוקקו לאהבת אימן. חברות הקבוצה הבהירו אחת בעבור השנייה כי הדימוי העצמי המופנם של הבת עולה ממגבלות של האם ונובע מתפיסות מוטעות ועיוותים בלתי-נמנעים בילדות. בכל עת שחברה שיחזרה מקרה בו אימה תייגה אותה כ"רעה", "אנוכית", "שמנה", "מכוערת" או "אכזבה", הקבוצה ערערה בנחרצות על אפיון האם והאופי השלילי שהבת ייחסה לעצמה. למרות שהשקפתן השלילית של חלק מהנשים אודות אימן לא השתנתה, ההשקפה שלהן לגבי עצמן כן.

במקרים אחרים סייעה חווית הקבוצה לחברות לשנות את התפיסות השליליות של אמהותיהן. חלק מהנשים היו מסוגלות להיות יותר סלחניות ומבינות למגבלותיה של אימן. אחת החברות הייתה מסוגלת להתגבר על תחושתה כי אימה הייתה רק דוחה ונוקשה ולדבר על מדוע היא נעשתה לכזו. מרגע שהיא הפכה יותר אוהדת כלפי אימה, היא יכלה להכיר באפשרות כי ייתכן והן היו מסוגלות לבנות מערכת יחסים טובה יותר אלמלא מתה האם. לאחר ששינתה את השקפתה לגבי אימה ויחסיה עימה כפי שיכלו היו להיות, היא חשב טוב יותר לגבי עצמה.

יישומים קליניים

הקבוצה הציעה לנשים מקום בו יוכלו לשוב לתהליך האבל. בשל האופי הטראומטי של אובדן הורה בילדות, תהליך האבל אינו בא אל סיומו. הקבוצה הפכה להקשר משותף לריפוי אשר היה שונה לגמרי מכל אחר שהן אי פעם הכירו. חווית הקבוצה הייתה עיבוד מחדש של מטלות אבל שכפי שתואר בידי וורדן (Worden, 1991). לאורך המפגשים, חברות הקבוצה הכירו בצורה יעילה בכך שאובדנן היה מעמיק ונצחי. הקשר הקבוצה טיפח את הבעת רגשות מודחקים עמוקות וכאובים. פגישות הקבוצה הפכו למקום בו נידונו דילמות ומצבים של חיי היום-יום בהם הן השתוקקו להדרכתה של אימן. במהלך דיונים אלו הגיבו החברות זו לזו בתמיכה והצעות מועילות. לבסוף, חווית הקבוצה מסייעת לנשים להתחבר באופן מלא יותר עם אמהותיהן, מה שמאפשר להן למצוא מקור לאימן בחייהם הרגשיים המתמשכים.

כמו כן סיפקו קבוצות אלו מסגרת בה יכלה האישה לרכוש תחושה מקבלת ומלאה יותר של עצמה. היא באה לידי הכרה בשתי סוגיות ליבה של זהות: היא הבת של אימה ובת חסרת אם. חוויותיה של כל אישה לגבי אימה ויחסיה עימה הינן סוגיות מרכזיות בעבור הקבוצה. כל בת גדלה פנימית כאשר היא מתחברת לאימה שלה ומכירה בטבע וההשפעה הייחודיים של הקשר בניהן.

הקבוצה סייעה לאותן נשים שאימן הייתה מתעללת, ביקורתית או דוחה, להבין את התנהגות אימן בצורה טובה יותר. רכישת נקודת מבט רחבה יותר לגבי אמהותיהן סייעה לבנות אלו להרחיב את השקפתן לגבי עצמן. אחת הנשים שהחזיקה בעיקר בזיכרונות שליליים של אימה סיפרה לקבוצה, במפגש האחרון, כי היא הוציאה את תמונותיה של אימה והייתה מרוצה למצוא נקודות דמיון בניהן. זו הייתה הפעם הראשונה בה היא הכירה ברגשות חיוביים יותר כלפי אימה, מה שמצביע על קבלה-עצמית גדלה.

בבחירתה להשתתף בקבוצה, כל אישה מכירה בכך שהיא בת חסרת-אם. כאשר הן מדברות אודות בחירות בחיים, מעברים, מערכות יחסים ורגשות בנוגע לעצמן, הנשים מתמודדות עם ההכרה כי חייהן התעצבו וימשיכו להתעצב על ידי מות אימן. ההכרה בהיות בת חסרת אם נושאת עימה את המורשה המיוחדת שלה שהיא תערובת של קשיים וגורמים מחזקים. בציינן כי חוויתן עיצבה את אישיותן והאופי שלהן, הנשים מבטאות את האמונה כי מות אימן "עושה אותן מי שהן". כל הנשים הגיעו לקבוצות עם מודעות כואבת לחולשות שלהן. כאשר הן חלקו והכירו בנקודות הדמיון במורשה שלהן, הן החלו להבין בצורה מלאה יותר כי תגובותיהן והסוגיות הרגשיות שלהן הינן בלתי-נמנעות. כאשר הן השלימו עם כך שהן עשויות לנטות לדאגה מוגזמת, פחד, הגנתיות-יתר וחוסר-ביטחון, הן צפו כי מעתה הן יתמודדו בצורה ריאליסטית יותר עם נסיבות החיים. הן הבינו את הערך בשידור צרכיהן לאחרים והסתכנות בתמיכה רגשית.

הנשים יכלו להכיר בכך שלהיות בת חסרת אם משמע שהן גם שורדות המחזיקות בכמה תכונות חיוביות. אומץ, התמדה, עצמאות, חמלה ותחושת אחריות הפכו לתכונות אינטגרליות במי שהן. למרות שהן חזרו וציינו כי הן לעולם לא היו בוחרות לסבול אובדן קשה זה, הן יודעות כי האובדן עיצב אותן לכדי האישה שהן כיום. בנוסף לכך, הן יודעות כי הן שרדו את זה ולפיכך יכולות להתמודד עם כל דבר אחר שקורה להן. אחת הנשים יכלה לטעון ש-"אני חשה גאה בעצמי על היותי שורדת מוצלחת". אישה אחרת אמרה שהיא "מלאה בהערצה וכבוד לכל אחת בקבוצה שגילתה אומץ שכזה והייתה צריכה לעשות את הכל לבד".

הנחיות לעתיד

מאמר זה דן בשימוש במודל קבוצה קצרת-טווח בעבור נשים שחוו אובדן אם מוקדם. הפורמט המוגבל בזמן מספק סביבה בטוחה להתאבלות מתמשכת ולעיבוד ההשפעה המתמשכת של האובדן הטראומטי. ניתן גם לשקול פורמטים אחרים למטרות ספציפיות. "קבוצת המשך" ארוכה יותר נוצרה בעבור הנשים שהשתתפו באחת הקבוצות שתוארו וביקשו להמשיך ולחקור את ההשפעה המתמשכת של מות אמהותיהן. חווית הקבוצה הראשונית, שהניחה את היסודות לביטחון ובה הנשים יצרו קשר עם אחרות שחלקו את אותה המורשה עודדה אותן להמשיך לעבוד עם אובדן כואב זה.

מתעוררות שאלות לגבי דרכים אחרות לשירות אוכלוסייה זו. מה הן היתרונות של קבוצות עם חברות הומוגנית יותר, כגון קבוצות בעבור נשים באותו הגיל אשר מתמודדות עם סוגיות חיים דומות כגון ביסוס מערכות יחסים, הורות, התמודדות עם אובדנות נוספים והזדקנות? האם יש הצדקה לקבוצות פסיכותרפיה יותר ארוכות טווח ומסורתיות? מה היה הניסיון של מודלים אחרים של שירות, כגון טיפול במקומות מבודדים (retreats) או קבוצה מונחה בידי שווי-מעמד (peer led groups)? כיצד גישות שונות אלו משלימות זו את זו ובאילו תנאים הן מועילות ביותר? מהי מערכת היחסים הפנימית בין טיפול פרטני לחוויה קבוצתית בעבור נשים אלו המתמודדות באופן בלתי נמנע עם סוגיות של העצמי? הניסיון שלנו הבליט את האופי הטראומטי של אובדן אם מוקדם ומצביע על ההכרח בעבודה טיפולית זהירה על סוגיות החיים הסובבות את האובדן.

אובדן אם מוקדם מתחיל מורשה שבאופן מתמשך צפה מחדש לכל אורך החיים. כמבוגרות, נשים מסוגלות להבין ולחוות את האובדן שלהן בדרכים שלא היו אפשריות בשלבים מוקדמים יותר של חייהן. אישה באחת הקבוצות אמרה:" בעבורנו, אהבה ואובדן מחוברים יחדיו". החיבור של אובדן עם אהבה הוא המורשה הייחודית בעבור נשים שהיו ילדות כאשר אימן מתה. קבוצות יכולות לספק הקשר של איחוד המאפשר להן לקבל בצורה טובה יותר את המורשה הזו.