לפיכך, בסוף המאה ה-7, והרבה לפני הופעתה כנושא נפוץ באומנות, ברית המילה של ישו במחשבה הנוצרית הפכה מגוונת- מכוננת, מהווה דוגמא, פולחנית, אסכטולוגית. כמו כן אין אנו מסוגלים להבין את מורכבותה הפסיכולוגית מבלי שנזכור איזה 'מקור' (Origen) במאה ה-3 קרא "לבייש את מה שמרבית האנשים חשים כמקושר לברית מילה"[1]. ה'מקור' כאן ביטא גישה שאומצה לא רק בידי פגאניים קדומים, אלא שרירה באופן מסורתי גם בעולם הנוצרי, ארסמוס (Erasmus) מכליל את ברית המילה בין המנהגים היהודיים שעליהם אנו "בוכים בבושה"[2]. ייתכן וזה מסביר מדוע אמנים נוצריים לא ייצגו את התוצא הפיזי של ברית המילה כאשר מושאם היה דמות קדושה, דוד או ישו. הם דחו את רישומיה כסימן לאי-שלמות: וכפי שאנו קוראים באיגרת ה-14 של סנט ג'רום, "כאשר דבר מה מופחת, הוא אינו יכול להקרא מושלם"[3]
ברוח זו מתחיל סנט ברנרד (המאה ה-12) את דרשתו הראשונה על ברית המילה:
לאחר שכבר הופחת בכך שלקח לעצמו את בשרנו, ישו ממשיך להפחית מעצמו על ידי קבלת ברית המילה על עצמו. בנו של האלוהים הוריד את עצמו לדרגה שמתחת למלאכים בכך שלבש דמות אנוש, וביום זה, בקבלתו את התרופה לשחיתות שלנו, הוא יורד מטה אלף מונים.
בנבואה משולהבת, המיועדת לאשרר את המסקנה שכבר הושגה ארבע מאות קודם לכן על ידי בדה, דורש ברנרד:
כיצד ייתכן שברית המילה הייתה דרושה לך, שמעולם לא ביצע חטא ולא היה נגוע בשייריו?… האם התרופה, אם כך, לזה שאינו חולה? האם זהו הרופא במקומו של החולה הנזקק לתרופה?
הוא משער:
ייתכן והוא, ללא כל קושי, שימר את בשרו בשלמותו, הוא אשר יצא מרחם בתולי בלא שעשה עוול. לא היה זה קשה בעבור הילד לדחות מגופו את הפצע של המילה, מכיוון שאפילו במוות, הוא בנקל שמר עליו חופשי מהשחתה[4]
זאת ועוד רבות בדרשתו של ברנרדין הם רטוריים. אך במה שבא לאחר מכן, ברנרד מציע תרומה מקורית בעלת השלכות מרחיקות לכת לנושאנו, אכן, לנושא האחד הראוי ביותר לכשרונו של רופא נוצרי: הגילוי בתוך כתבי הקודש של הוכחה חדשה שהאלוהים הפך לאדם.ברנרד מבחין, ככל הנראה לראשונה, ביחס הכרחי בין שני האירועים הנחגגים בראשון לינואר, ומבין כי הקורלציה בניהם משקפת במדויק את האיחוד בין האלוהות והטבע האנושי. בצטטו את סנט לוק המדווח כי הילד, ביום ברית המילה, קיבל את השם המיועד מידי מלאך הבשורה – השם "ישוע" המתפרש כישועה, ברנרד מסביר:
מסתורין גדול ונהדר! הילד נימול ונקרא ישו. איזה קשר יש בין שני הדברים הללו…אך בזה אתם עשויים לזהות את זה הבא כמתווך בין האלוהים והאדם… ברית המילה היא הוכחה של האנושות האמיתית שהוא לקח על עצמו, בעוד שהשם שניתן לו… חושף.. את מלכותיותו. הוא נימול כבנו האמיתי של אברהם, הוא נקרא ישו כבנו האמיתי של אלוהים[5]
"הוכחה לאנושיותו האמיתית". בחזונו של ברנרד לגבי התוכנית הגואלת הפכה ברית המילה להכרחית. הוא טומנת בחובה את תשובתו המגולמת של אלוהים לתפילות האדם, כפי שאנו למדים כשאר אנו מתייחסים לטקסט האחר הזה של ברנרדין, בו הוא מתאר את חורבנו של המין האנושי לפני הופעת ישו. באותם ימים חיו, אומר המטיף, אנשים מאמינים טובים. אך למרות שהייתה להם את הבטחתם של הנביאים, הם ערגו ו"ייחלו להבטחה החזקה יותר שרק נוכחותו האנושית [של ישו] תוכל לספק להם". ברנרד מציג אותם כמתחננים: "אם ברצוננו שהמתווך יתקבל על ידי שני הצדדים… אזי שבן האלוהים יהפוך לאדם, שיהפוך לבנו של אדם… כאשר אבין כי הוא באמת שלי, אזי אחוש בבטוח בקבלתי את בן האלוהים כמתווך. אפילו לא צל צילו של ספק יוכל להתקיים, שכן אחרי הכל הוא… בשר מבשרי".
"צילו של ספק" שריד חוסר האמונה שיכול היה לסכל את ברכת ההתגלמות עצמה, מוסר על ידי דמו של האל-אדם בעת ברית המילה שלו. הגרת דם ראשונה זו מבטיחה את אנושיותו של ישו, אלו הן תעודות הקבלה שלו כמושיע, הוכחה בלתי מוטלת בספק שההתגלמות אמיתית.[6]
אנו חייבים להוסיף מספר מילים מסנט תומס אקווינוס. הסתייגויותיו מסנט אוגוסטין ומסנט בונוונטור בן זמנו אינן צריכות להעסיק אותנו, אך הוא כן, כרגיל, פורש את כל המסורת, אינו משמיט דבר אך מוסיף הרבה. יתרה על כן, רומא של הרנסנס כיבדה אותו יותר מכל דמות אחרת מיי הביניים, והבהרותיו הפכו כמו-קנוניות בחצר האפיפיור הרבה לפני שהוכתרו כנורמטיביות בעבור הכנסייה.[7]
בדיונו במנהג המילה בברית הישנה מציג תומס שלוש סיבות לבחירת האיבר שנימול, ושתיים לבחירת היום:
ישנן שלוש סיבות המצדיקות את מילת איבר הרבייה. ראשית, מכיוון שהיה זה סימן לאמונה שבאמצעותו אברהם האמין אברהם כי המושיע יוולד מזרעו. שנית, מכיוון שהיית זו תרופה לחטא הקדמון המועבר דרך מעשה הרבייה. שלישית, מכיוון שהיא מפחיתה את התאווה המינית המשגשגת בדיוק באותם איברים בשל עוצמת העונג של המין.[8]
באשר לבחירת היום, ישנן, אומר תומס, "שתי סיבות לקיבוע היום השמיני בעבור המילה" הסיבה העובדתית היא "מצבו העדין של הילוד בטרם היום השמיני" וחוסנו הגובר מכאן ואילך, הגורר עליה תואמת של אהבת ההורים ועימה אי-רצון גובר למסור את בנם לאירוע כה כאוב. אך הסיבה הפיגורטיבית לבחירת היום מצביעה, הוא אומר, ל"תעלומה הבאה: כי בתקופת הזמן השמינית, עידן התחייה, ביום השמיני, ברית מילה רוחנית תושג על ידי ישו…"[9]
לבסוף, כאשר מציג תומס את הסיבה ל"מדוע היה על ישו לעבור מילה" או מוצא לא אחת, שתיים או שלוש סיבות, אלא שבע:
ראשית, בכדי להציג את המציאות של בשרו האנושי כנגד מני (Manichee – מייסד המניכאיזם- המתרגם) שטען כי היה לו גוף למראית עין בלבד; כנגד אפולינריוס שטען כי גופו של ישו היה מאותה מהות של אלוהותו; וכנגד ולנטיוס שלימד כי ישו היא את גופו מהשמיים. שנית, בכדי להראות אישור לברית המילה שכונן אלוהים של הזמנים הישנים. שלישית, בכדי להוכיח שהוא היה מצאן מרעיתו של אברהם שקיבל את צווי המילה כסימן לאמונה שהייתה לו בישו. רביעית, בכדי לנשל את היהודים מהתואנה לא לקבלו אם הוא היה ערל. חמישית, לצוות לנו את מעלת הציות על ידי הדוגמא שהוא הציג, וכך הוא גם נימול ביום השמיני כפי שקבע החוק. שישית, שהוא אשר בא בדמות בשר חוטא לא יידחה את התרופה המקובלת עימה טוהר בשר חוטא. שביעית, בכדי לקבל עליו את עול החוק, בכדי לשחרר אחרים ממנו….[10]
סנט תומס מפרש את המילה של ישו כאקט גואל, ובכך הוא הולך בצעדי בדה שהלך בצעדי אמברוז. והוא הולך בצעדי סנט ברנרד בהכתרת המאורע כהוכחה הראשונה לטבעו האנושי של ישו.
להתחלה – החלק הקודם – החלק הבא
