ישנו הכרח להתמודד עם התנגדות אפשרית אחת לסקירה המתמשכת בטרם נמשיך: עד כמה רלוונטית כל התיאולוגיה הסתומה הזו לעבודתם של אמני רנסנס? האם עלינו להאמין כי הם ישבו לילות שלמים וקראו את בדה, ברנרד ותומס אקווינוס?
ישנן שתי תשובות. ראשית, מרבית הרעיונות התיאולוגיים הללו לא היו כה נדירים אז כפי שעשתה אותם השכחה המודרנית, הם היו חומרי הגלם של הדרשות להן כל העולם הנוצרי היה חשוף, בכלל זה אמנים. התיאולוגיה של אבות ומלומדי הכנסייה הדהדה באופן מתמשך מעל דוכני המטיפים. שנית, עיקר הטיעונים שלעיל הופצה שבני רבי-מכר קבועים של ימי-הביניים המאוחרים והרנסנס. אני חושב, בתור התחלה, על Meditations on the Life if Christ מאת פסבדו-בונוונטורה, עבודה של אדיקות סנטימנטלית נאיבית שחוברה זמן קצר לפני 1300 ויועדה לקורא הפשוט. פרק 8 דן במילת ישו כלהלן:
היום החל ישו אדוננו להגיר את דמו המקודש בעבורנו. החל מהרגע הראשון, הוא אשר לא חטא החל לסבול כאב בעבורנו, ובעבור חטאנו הוא עמד בעינוי. עליכם לחוש חמלה עליו… שכן ייתכן והוא בכה היום… היום דמו היקר זרם. בשרו נחתך בסכין אבן… האם אין אנו צריכים לרחם עליו? ישו הילד בוכה היום בשל כאבו. הוא חש בבשרו העדין והרך, שכן היה לו בשר אמיתי ופגיע כמו כל בני האדם האחרים…[1]
שימו לב כי אלוהותו של הילד אינה נטענת, תואר כגון "אדוננו" מסביר זאת די. הדבר עליו מושם הדגש הוא רגישות עורו של האל-אדם, פגיעותו והיותו נתון לכאב. הטיעון כי ברית המילה מספקת תוקף להתגלמות מועבר להמונים.
רב המכר השני אליו התייחסתי הוא אגדת הזהב (Golden Legend) שחובר בשלהי המאה ה-13 בידי הארכיבישוף הדומיניקני של גנואה, ג'קופו דה וורגינה (Jacopo da Voragine). במשך כמעט שלוש מאות שנה שימשה אגדת הזהב כחיבור היסוד אודות חייהם של הקדושים, וכספר המקור לכל ציור רנסנס עם נושא הגיולוגי (הנוגע לחיי הקדושים- המתרגם). מבנה העבודה עוקב אחר השנה הליטורגית (מועדים) וערך של הראשון בינואר מיידע אותנו כי ישו אפשר שיערכו לו ברית מילה "בכדי להראות כי הוא לקח על עצמו בשר אנוש אמיתי, בכדי להרוס את הטעות של אלו שיגידו כי הוא לבש חזיון תעתועים בלבד ולא גוף אמיתי. בכדי להפריך את טעותם, היא ביקש לעבור מילה ולהגיר דם, שכן גוף נשגב לא יגיר דם"[2]
כך, שוב, בקריאה פופולרית ביותר זו מימי הרנסנס, האותנטיות של ההתגלמות מוכחת על ידי איבר המין. יתרה על כך: פציעתו מחילה את גאולת המין האנושי, שכן הארכיבישוף מוסיף: "ביום זה הוא החל להגיר את דמו בעבורנו… וזו הייתה תחילת גאולתנו". ואז, לאחר ציטוט שלושה השתפכויות רודפות על הדם היקר (ב'סבל בגן', ה'הלקאה' וה'מיסמור לצלב') מגיע וורגינה לשפיכת הדם החמישית והאחרונה – "כאר נפתח צידו [ברומח] היה זה פולחן גאולתנו, שכן אז מצידו ניגרו דם ומים"[3] – הדם והמים שבמילותיו של אוגוסטין "יודעים אנו כי הם הסקרמנטים מהם נבנתה הכנסייה". בניסוחו של וורגינה , הפצעים הראשונים והאחרונים שסבל ישו טרם הביאו לתמורה מיידית, אך הם מופיעים כנקודות טרמינליות של מעגל מיועד. חיבור התחלה וסוף, חיתוך הסכין עד לקריעת הבשר של הרומח, אנו עוקבים אחר מעבר של ישו מאדם לאל, איבר המין מביא לנושא הפסיון הסופני, החזה מניח את מתנת החסד. במילים אחרות, התוצאה האנטומית של נוסחתו של וורגינה באה כהלם – שהפסיון הגואל של ישו, המגיע לשיאו על הצלב בדמו של הלב הקדוש, מתחיל בדם של הפין.
אנו מחונכים להימנע מחשיבה שכזו. אך זו היא חשיבה נוצרית, משתמעת בדוקטרינה, מפורשת בכל מקום בו לימודי אומנות רנסנס נוצרית באה פנים אל פנים עם עולם המטאפורות שלה. הזיווג של פצעיו הראשונים והאחרונים של ישו, דמות מילולית המגשרת על חיים של שלושה עשורים, הופכת להיות נושא בתמונות פסיון מהמאות ה-15 וה-16 המנתבות את קילוח הדם מן החזה חזרה אל המפשעה: מקף דם בין התחלה והגשמה. (תמונות 63-65, 96, 98)[4] . הציירים, ממש כפי שעשה סנט בונוונטורה, משתהים על שלמות זו של הפסיון השורדת תחת ריבוי האירועים שבו, וכפי שעתידים היו שני משוררים אנגליים המאה ה-17 לעשות. גם מילטון (Milton) וגם קרדשו הניעו את מסלול הפסיון של ישו ממילה לצליבה, מאיבר חתוך בסכין ללב המשופד.
כמו ציורי רנסנס של ישו הילד המהרהר, גם שירו של קרדשו מקצר את משך האירועים. המושיע הילוד, טומן בחובו אומניפוטנטיית במצב של פגיעות, מוסר לסטיגמה הראשונה שלו את האיבר המעניק חיים. בן שמונה ימים, האל הגברי חי ברגע המשותף של התחלה וסוף, טומן בקרבו מוות מרוחק ומדלג מעל פער הזמן בעוד שהוא נכנע למשטרו. זהו יותר ממקרה של ראיית הנולד אלוהית. כמו בנבואות של ציורי הרנסנס, כמו ב"תיאולוגיה ההתגלמותית" של המטיפים, מות של ישו נתפס כמגולם בלידתו המופלאה. אין זאת שהפסיון והתחייה מנושלים מהכרחיותם, אך היחס אליהם, אני מצטט את אומהלי, הוא כאל "ביטויים של מה שכבר הושג בצורה לא מסודרת" בהתגלמות.[5] וזו חייבת להיות הסיבה לכך אנו מוצאים את דרשני הרנסנס מהרהרים בעבודתו הגואלת של גופו הפעוט של אלוהים במידה רבה כפי שעשו אומני הרנסנס, כלומר, עם אותה פטירה של עדינות, אותה התלהבות, אותה תחושת הגשמה.
הראייה פרושה לרווחה בדרשות שנישאו במהלך המאה ה-15 אודות ברית המילה של ישו. המסר הבסיסי שלהן הוא עדיין המסר של אבות ומלומדי הכנסייה. הטיעונים של אוגוסטין, אמברוז, בדה, ברנרד, בונוונטורה וג'קופו דה וורגינה מושמעים שוב, לפעמים בלטיניות מחודשת, אך תמיד בכדי לחזק את הלימוד המסורתי. החידוש בנאומים אלו היא הטון החגיגי שלהם, בחירת הדגש שלהם, הלהט המברך שלהם והעליזות הבלתי מבויישת.
מה יאמר על ברית מילה זו "הקשורה לגאולת המין האנושי והאלמוות שלכם", דורש הומניסט בסגנון סיסרו (שמת ב1431, ושדרשתו חסרת התאריך חוברה על ידי נזיר פרנציסקני) "מה יאמר על הגרת הדם הקדושה הראשונה… הדם היקר ביותר שהיום אדוננו שופך בעבורנו לראשונה.. הוא ביקש להיות נימול בכדי לכבות את הלהבות של תאוותינו המתועבות…". בידי המתנה הרצונית של דמו, נאמר לנו, גבר ישו על השטן. והדרשה מברכת אותו בתור המנצח, שניצחונו מושווה עם הניצחונות הצבאיים של רומא העתיקה. במשתה ברית המילה "אנו חוגגים את היום בו מנצחנו מביא לנו את הגביעים הראשונים של ניצחון על אויב נצחי"[6] .
אפילו יותר רלוונטיות לנושאנו הן הדרשות שנישאו בוותיקן בעת חג ברית המילה. בדברם בלהט במיסה הדורת כבוד לפני האפיפיור מתהוללים הדרשנים במסורת ההסברה, ומתענגים בהפניית רהיטותם לאיבר מינו של ישו.
מתוך 164 הדרשות שאומהלי חקר, חלקם בכתב יד, אחרות באינקונבולות (ספרים מראשית ימי הדפוס- המתרגם), עשרה נישאו בראשון בינואר והמסר בהן הוא עקבי: ברית המילה של ישו, אשר בה אושרה ההתגלמות, הפסיון יצא לדרכו והתחייה התבשרה, היא התחלתה של גאולת האנושות – "הסמל של הפסיון של ישו והתחלתו"[7]. כך בדרשה שנשא ב1460 ג'יוואני אנטוניו קאמפנו:
היום הוא החל לפתוח בעבורנו את הדלת ולהפוך לאפשרית את הכניסה לחיים. ברגע בו נימול הילד, כלי הנשק לישועתנו הופיעו לראשונה בדמו של אותו תינוק.
ברנרדינו קארווג'ל, המטיף ב1484 לפני האפיפיור סיקסטוס הרביעי, רוצה שהחג יחגג "כמו נימול אדוננו היום, כך שתחילתו הראשיתית של הפסיון תוכל להיות מאושרת בנו"
כך שוב דרשתו של אנטוניו לוליו מ1485:
היום נפתח בעבור האנושות ספר ברית המילה, הכרך הראשון של הפסיון המריר ביותר. כאן יוצא הדם הראשון של גאולתנו…
היום אנחנו מתחילים להינצל, אב קדוש, שכן יש לנו את ישו… שבחר היום לשפוך את דמו לטובתו של האדם שאותו יצר, שכן עד ליום קדוש ביותר זה, שלא בלי צדק ניצב בראש השנה, היינו כולנו גולים… הבא ניכנס דרך השער שברית המילה פתחה בעבורנו ושהיום נח פתוח לרווחה אף יותר דרך ההטבלה.. הבא נכבד את היום הקדוש ביותר הזה של ברית המילה, שאנו יכולים לכנות השער שפותח את הדרך לגן-העדן.
להתחלה – לחלק הקודם – לחלק הבא
