סיכום מאמר: סמי סמוחה -המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? – חלק 2
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
אי דמוקרטיה ומידת התאמתה לישראל
לאור אי ההתאמה לאף אחד מהמודלים הדמוקרטיים שהוצגו בחלקו הראשון של המאמר של סמי סמוחה, בקרב חלק מהחוקרים התגבשה המחשבה שישראל כלל אינה דמוקרטיה.
ההקשר הידוע ביותר בו הועלו טענות כאלו, הוא ביחס לשטחים המוחזקים מאז 1967.
בנבנישתי טוען כי לאור העובדה שמדינת ישראל שולטת על בני העם הפלסטיני מבלי להעניק להם זכויות יסוד, בעוד המתיישבים הישראלים מקבלים יחס שונה, מדינת ישראל הפכה ל"דמוקרטיה של עם אדונים". בנוסף לכך, כחלק מראיית ההחזקה כלא חוקית מבחינת המשפט הבינ"ל, העוולות שהיא מסבה ואי ההכרה ע"י מדינות העולם- מוסיפים ל"אי הדמוקרטיות" של מדינת ישראל.
סמוחה דוחה גם את תפיסה זו, שכן ב"דמוקרטיה של אדונים" הדמוקרטיה מוגבלת לקבוצה אחת, ולכל שאר יש מעמד של תושבי קבע עם זכויות אזרח מוגבלות (וללא הזכות לבחור ולהבחר)- אך אותם התושבים רואים את עצמם כחלק מהמדינה. דגם כזה מעולם לא התקיים בישראל, שכן האוכלוסיה הפלסטינית מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהמדינה, אלא נאבקה כדי להתנתק ממנה.
[576] מבחינת הפלסטינים תושבי השטחים, הדיכוי הנורא מכל היה אם היו מספחים את השטחים, והופכים אותם לאזרחים- ובכך מבטלים כל סיכוי שהוא להקמת מדינה ריבונית משלהם. ניתוחו של בנבנישתי נחלש אף יותר לאחר הקמת הרשות הפלסטינית האוטונומית. מעבר לכך, יש להבחין בין ישראל רבתי לבין ישראל שבתחום הקו הירוק לעניין מידת הדמוקרטיות שלה.
הקשר נוסף בו מועלית הטענה כי ישראל אינה דמוקרטית (ע"י רוחאנה וגאנם) הוא ביחס שבין יהודים לערבים בתחום הקו הירוק, לפיו אין שוויון זכויות, ואופיה היהודי של המדינה שולל מהאזרחים הערביים את זכויותיהם הבסיסיות להשתייכות ולזהות מלאות. סמוחה מבקר עמדה זו, שכן לטענתו אינה מבחינה בין קיומה של דמוקרטיה לבין איכות הדמוקרטיה ומצביע על המגמתיות שבה (למשל, טשטוש ההבדלים בין המדינות המובאות כדוגמא לבין ישראל, וכו'), [577] וכן מפרט את הזכויות מהן נהנים ערביי ישראל- זכויות שאינן מאפיינות אי- דמוקרטיה; זכות הייצוג והמחאה, למשל.
הקשר שלישי בו נטען כי ישראל אינה מדינה דמוקרטית הינו בהקשר של דתיים וחילוניים. קימרלינג מצביע על שלושה מאפיינים בסיסיים בדמוקרטיה שאינם מתקיימים בישראל: בלעדיות של חוק המדינה (שכן גם חוקים דתיים חולשים על דיני המעמד האישי למשל), שוויון זכויות האזרח (למשל זכות הקניין והזכות לאיחוד משפחות של ערבי ביחס ליהודי) ועצם ההגדרה של ישראל כיהודית- אתנית ודתית- יוצר מצב של "עריצות הרוב", שכן ממשלה הנשענת על קולות הערבים אינה נחשבת לגיטימית. סמוחה מבקר את עמדת קימרלינג בכך שגם הוא אינו מבחין בין קיומה של דמוקרטיה לבין האיכות שלה.
יונה, לאחר השוואת המצב בישראל, בחתכים שונים- דתי/חילוני, יהודי/ערבי, מזרחי/אשכנזי, נשים/גברים- לשלושה מודלים של דמוקרטיה (דמוקרטיה ליברלית טהורה, רפובליקנית ורב תרבותית), מגיע למסקנה כי ישראל אינה תואמת לאף אחד מן המודלים. סמוחה מבקר עמדה זו בכך שהמודלים שמוצגים לא מאוד קשורים למציאות- אין אף מדינה שהיא ליברלית טהורה, וספק כמה מדינות רב תרבותיות, על פי ההגדרה של יונה, קיימות.
[578] יפתחאל מציג מודל של משטר לא דמוקרטי בשם "אתנוקרטיה"- משטר המנסה לשמר או להרחיב שליטה אתנית דיספרופורציונית בטריטוריה רב אתנית הנתונה במחלוקת, וטוען כי המודל מתאים לישראל (התכונות המיוחסות לאותו המודל אינן מחמיאות במיוחד- קולוניאלית, כובשת, לא דמוקרטית כלפי חלק מהאזרחים, מפלה וכו'). סמוחה דוחה גם עמדה זו, ומסביר זאת בכך שהמודל מכיר רק בדמוקרטיה קונסוציונלית כדמוקרטיה, ולכן ישראל לא נכנסת להגדרה של דמוקרטיה ע"פ יפתחאל. מעטים החוקרים הסבורים שישראל היא אתנוקרטיה.
המשותף לכל החוקרים שהוזכרו (פרט לבנבנישתי), הוא כי הם מגדירים "דמוקרטיה" ע"י פרמטרים נוספים לפרמטרים הפרוצדורליים הבסיסיים ביותר הנדרשים לקיומה של דמוקרטיה פורמלית (שלטון הרוב, קיומן של בחירות וכו'). פרמטרים אלו, המוספים ע"י החוקרים השונים, הם לדעת סמוחה פרמטרים המשפיעים על איכות הדמוקרטיה- אבל לא על עצם קיומה. מודעים לכך שגם אם ישראל לא נכנסת לגדרי הדמוקרטיה האזרחית, כן אפשר לראות בה דמוקרטיה אתנית- כמדינה יהודית ודמוקרטית.
[579] הבעיה היא שמבחינת אותם החוקרים, דמוקרטיה אתנית כלל אינה דמוקרטיה, ולכן הכרה בישראל כדמוקרטיה אתנית אינה רלוונטית בעיניהם.
סמי סמוחה, המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית? סוציולוגיה ישראלית ב(2) (2000). עמ' 568-579, 590-601, 617-623. חלק 1– חלק 2- חלק 3 –חלק 4
