סיכום: הרהורים על המשמעות וההשלכות של "יהודית" בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" / רות גביזון – חלק 2
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
ג. המדינה היהודית וזכויות האדם:
ישנה מורכבות רבה בעיסוק של נושא זכויות האדם והאזרח בהקשר שלנו שכן הן משמשות הן להצדקת קיומה של מד"י (זכות להגנה והגדרה עצמית) והן לשלילתה (להלן). יש לזכור כי אין כמעט מטרה ראויה אשר ניתן לקדמה מבלי לפגוע בזכות אחרת לפיכך יש צורך באיזונים ושקלולים שונים. ישראל רשאי לנקוט רק בפרקטיקות שאינן עולות כדי הפרת זכויות אדם. זכויות אדם כמעט תמיד מנוסחות באופן 'כללי' והן אינן מוחלטות (אחרת היינו נדרשים להגדיר מראש ותמיד את כל החריגים – וזה בלתי אפשרי). נכון שהפרשן המוסמך לזכויות אישיות יהיה ביהמ"ש. הדבר אינו ברור באשר לזכויות קיבוציות בהן דווקא המשחק הפוליטי של קח-ותן משמש הרבה יותר. ולכן מאוד חשוב הסיווג של זכות – האם היא קבוצתית או אישית כדי למנוע מצב בו יש עריצות הרוב אך גם למנוע מצב בו לא ניתן להגיע לפתרון במו"מ פוליטי. טענת אי ההתחייבות יכולה להיות רלוונטית כלפי כל מדינת לאום אך ביחס לציונות היא חזקה יותר בשל הדעה הרווחת המשווה בין הציונות לגזענות (שהינה הפרה בוטה ביותר של זכויות אדם).
ד. ההשלכות של היות מד"י מדינת לאום:
רוב המתווכחים בנושא נשארים עם השאלה המקדמית האם מדינת ישראל צריכה להיות יהודית או לא ואינם נוטים להכנס לעובי הקורה ולהשיב מה יקרה לו תתקבל דעתם. גביזון דווקא כן נכנסת לשם. מסקנה ראשונה – כשם שליהודים זכות להגדרה עצמית מדינתית כך גם לפלסטינים. קיומה של מד"י (שכרגע נניח שהיא מתקיימת רק במקומות בהם רוב יהודי מוצק) חייבת לתת שוויון מוחלט ותחזק את זיקתם האזרחית של אזרחיה. אולם יהודיותה של המדינה מחייבת נקיטת העדפה כלפי האינטרסים של קבוצת הרוב בייחוד בכל הנוגע לאותם אינטרסים שהצדיקו את קיומה (בטחון והגדרה עצמית). מכך נובעים גם כמה נקודות מרכזיות אחרות אשר משפיעות ומושפעות על המדיניות הישראלית:
הגירה: אפשרות הגירת כל יהודי ארצה הינה מעקרונות היסוד של מד"י. ושלילתה מהווה אחד מתנאי היסוד של הערבים להכרה בה. גביזון מצדדת בכך כי חוק השבות הינו השלכה מוצדקת של ישראל כמדינה יהודית. יש לזכור כי מדיניות הגירה היא אחד הדברים שבו המשב"ל נותן למדינות את מרחב שיקול הדעת הרב ביותר. האם חירותה של מד"י בענייני הגירה כוללת גם את הזכות למנוע את השיבה אליה ואת ההתאזרחות בה של פלסטינים שהיו מתגוררים בה אלמלא עזבוה בזמן המלחמה? יש כאן שלוש רמות של שאלה: האם קיימת זכות? האם הזכות צריכה להיות ממומשת? ואם אין זכות/לא צריכה להתממש מה צריכה להיות המדיניות ביחס לפליטים הפלסטיניים. ניסוח החזרה כ"זכות" מקרין מאוד לתוך הדיון שכן אם זו זכות המוקנית לכל פלסטיני בדין – לא ניתן לשלול אותה ממנו (ואף למנהיגים אין בהכרח "זכות" לוותר עליה). יש סתירה פנימית בעמדה הטוענת שיש זכות אך אין אפשרות לממשה. לא משנה איך עזבו הערבים ב48, צריכה להיות הסכמה כי: מדינת ישראל קמה בפועל, גם אם לא בכוונה תחילה, על חורבותיה של החברה הפלסטינית. אך זכות השיבה אינה קשורה רק לעבר היא מכוונת לעתיד ולכן לפני שמקבלים את הטענה בדבר תקפותה של הזכות יש לבחון היטב האם היא מבוססת.
הנכבה הינה תוצאה של מלחמה אשר הערבים בחרו בה ופתחו בה. טבעי היה שלאחר 1948 ישראל תסרב להשיב פליטים כל עוד לא הוסכם על עקרונות קיום משותף באזור. יש לקחת בחשבון את הבעייתיות של שיבושו של הרוב היהודי באמצעות הבאת פליטים העוינים למדינה. פתרון של השבת הפליטים יסכן את התנאים לקיומה של מדינת לאום יהודית. מדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת הגבלות ניכרות הן על נדידת ערבים לשטחי 48 והן על נדידת יהודים לשטחי 67 – במטרה שלא לסכל את חזון שתי המדינות.
לגבי החוק שמגביל את האפשרות לאזרח בן זוג תושב השטחים יש לזים לב כי הוא אינו שולל את אפשרות החיים המשותפים אלא עושה זאת בארץ. זאת ועוד לכל מדינה (והדבר נעשה גם אירופאיות כמו דנמרק והולנד) ישנה הגבלה על התאזרחות גם של בני זוג, לבסוף, הטיעון אודות ההשתלבות: לרוב בן הזוג המהגר מקבל על עצמו את תרבותו של בן הזוג התושב. הדבר אינו מתקיים בקרב בני הזוג המהגרים הפלסטינים – הם אינם עוזבים את תרבותם ומורשתם אלא 'חוזרים' למקום ממנו הם נושלו ושצריך להתנהל לפי תפישתם ותרבותם; הקהילה הערבית בישראל גם היא היא קהילה לא נטמעת. אין להתעלם ממכלול הנסיבות ההופכות את ההתאזרחות של פלסטינים בישראל במסגרת איחוד משפחות לתופעה משמעותית מבחינה דמוגרפית ולאומית.
תרבות: החלטת החלוקה ביקשה ליצור לא רק ביטחון פיזי אלא גם לקבע באיזור מסוים את התרבות הדומיננטית. אחת ההשלכות של יהודיותה של המדינה היא שזה לגטימי שתפעל לחזק את התרבות העברית כתרבות הדומיננטית (כ"ע אינה פוגעת בזכויות אלא רק באינטרסים של המיעוט הילידי הערבי). ישנן גישות שונות לרב תרבותיות. גישה הרואה בכל התרבויות "שוות"; גישה המוכנה לאפשר למדינה לאמץ את התרבות הדומיננטית כ"ע אינה פוגעת בזכותם של מיעוטים לתרבותם שלהם. זכות הרוב לתרבותו היא חלק מההצדקה להגדרה עצמית. טענת הזכות לתרבות באה מקרב הערבים ומקרב החרדים. יש להבחין בריבוי התרבותי בישראל בין הריבוי התרבותי בתוך האוכלוסיה היהודית ומחוצה לה. לכל מי שדואג לחוסנה וקיומה של מד"י כיהודית יש אינטרס למצוא את המכנה המשותף בקרב האוכלוסיה היהודית. בתוך התרבויות היהודיות יש יחסי השלמה ובינה לבין האוכלוסיות הלא יהודיות יש יחסי ניגוד. לא ניתן לוותר על מאפיינים מסוימים (דגל, המנון) המבטאים את מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית.
שפה: לשפה שני רבדים – המישור הסמלי-תרבותי היוצר קשר בין האדם לקהילתו התרבותית, והמישור האינסטרומנטלי של יכולת ההתקשרות היעילה עם סביבותיו. גם כאן חשוב להבחין בין קבוצות מהגרים ובין קבוצות ילידיות. מן המהגר נראה שקל לדרוש כי יאמץ את השפה הרווחת, מה שאין כן ביחס למיעוט הילידי. לא צודק לדרוש ממיעוט ילידי לוותר על שפתו. במד"י כוללת הכרזת העצמאות הכרה בזכויות הלשון של הערבים. אמנם עם סיום המנדט היו העברית והערביות שפות רשמיות שוות מעמד אך העברית הפכה בפועל לשפת המדינה והדומיננטיות שלה קיימת בכל רבדי החיים ובמרחב הציבורי (למעט ריכוזי האוכלוסיה הערבית). לדעת גביזון ישראל אינה צריכה להיות מדינה דו-לשונית, אלא מדינה ששפתה עברית ואשר מכבדת את זכות המיעוט לשפתו. הדבר נובע מהיות מד"י המדינה בה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית. יש לזכור כי גם אם יאבדו כל תושבי הארץ הערבים את שפתם – זו לא תאבד מה שאין כן ביחס לעברית. מדינה חייבת לכידות לשונית בתחומה ולכן אסור לאבד את הדומיננטיות של העברית לטובת דו-לשוניות.
מה גם שפה יש לדבר בשפת הזכויות הקולקטיביות המוכרעות בבית המחוקקים ולא בבג"צ.
חינוך: מערכת החינוך היא הכלי באמצעותה מנחילים ערכים לדורות הבאים. מדינה שבה יש ריבוי תרבותי ולשוני יכולה לבחור אחד מהדגמים הבאים: 1) חינוך ציבורי משותף ומטמיע; 2) חינוך ציבורי משותף 'רזה' והשלמות עב"ס קהילתי; 3) חינוך ציבורי נפרד עם רמות שונות של לימודי ליבה משותפים. ישראל נטתה מאז היווסדה לתת אוטונומיה בחינוך לכל המגזרים. מאז קום המדינה הודגשה במערכת החינוך כולה יהודיותה של המדינה והיקף הלימודים ה"יהודיים" אותם נדרשים ערבים ללמוד גדול משמעותית מהיקף הלימודים "הערביים" אותם לומדים היהודים. ההכרה במורכבות של מערכת החינוך בישראל הביאה לכך שכיום המטרות הן הנחלת נאמנות למדינתו ולעמו של התלמיד – תוך הכרה בכך שיש כאן שני עמים. אם כי עדיין הסעיף מתייחס להנחלת ערכי מד"י כיהודית וכדמוקרטית. נעשו נסיונות להכין ספרי לימוד קנוניים – כגון הספר 'להיות אזרחים בישראל' במגזר היהודי הוא עומד על המורכבות והבעייתיות של מד"י כיהודית ודמוקרטית ואולם בערבי התרגום השמיט את רוב הדיון ביהודיותה של המדינה. לדעת גביזון המדינה פוסחת בכך על שני הסעיפים ואם באמת חשוב שילמדו על מד"י כיהודית וכדמוקרטית הדבר חייב להעשות בכל המגזרים. בגרסה ה'מצונזרת' הערבית נלמדים מאפיינים יהודיים (כגון חוק השבות והבחירות) בלא שעומדים שם על ההצדקה של ישראל כמדינה כיהודית, הדבר עשוי להחליש את הלכידות האזרחית בישראל.
חופש הביטוי והשתתפות בבחירות: עד 1965 היה נראה כי יהודיותה של המדינה אינה בהכרח נתון קונסטיטוציוני אלא מאפיין אשר יישמר כל עוד ירצה בכך הרוב – אולם אז הגיעה פסילתה של רשימת אל-ארד (פס"ד ירדור) אשר קבעה כי יהודיותה של המדינה הינה נתון יסוד קונסטיטוציוני. יש לעשות הבחנה – בעוד שחופש ביטוי 'רגיל' צריך להיות מוגבל עפ"י הנורמות (והאיזונים) הרגילים לא כך הדבר ביחס למפלגה פוליטית הרצה בבחירות. כן ניתן לקבל מפגלה המצהירה שהיתה מעדיפה לו מד"י היתה מפסיקה להיות מדינת לאום יהודית; לא ניתן לדעתה לקבל מפלגה הטוענת שעצם היותה של מד"י מדינת לאום היא מצב שאיננו לגיטימי או פסול. המצב השני למעשה אומר כי הוא אינו משלים עם דין הבוחר ואף מתיר לו פניה לערכאות בינ"ל דבר המנוגד לדמוקרטיה.
מחלוקות פנים יהודיות על יהודיותה של המדינה דת(ות) ומדינה וצביון המדינה: יש לזכור כי אין במד"י דת מדינה וכי ליהדות אין מעמד משפטי מועדף. בהקשר יהודיותה של המדינה יש מחלוקת גדולה בפנים הציבור היהודי – אך היא לא מריחבה על זה כאן. כמו"כ בשאלה של א"י השלמה מול חזרה לגבולות 67 יש לזכור כי שני הצדדים (בד"כ) עושים זאת מתוך דאגה כנה לקיומו של רוב יהודי במד"י. אולם חשוב כי תומכי הפינוי לא יעשו זאת רק מתוך ערכי מוסר אלא מתוך רצון לצקת תוכן למחויבות המשותפת ליהודיותה של המדינה.
סיכום: הרהורים על המשמעות וההשלכות של "יהודית" בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" / רות גביזון –חלק 1 – חלק 2- חלק 3
