סיכום: הרהורים על המשמעות וההשלכות של "יהודית" בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" / רות גביזון

סיכום: הרהורים על המשמעות וההשלכות של "יהודית" בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" / רות גביזון

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

מבוא:

הצעת החלוקה של האו"ם נועדה להבטיח שתי מדינות לאום מתוך ההכרה בזכות להגדרה עצמית של כל אחת מהקבוצות (הערבית והיהודית). השניות של 'יהודית' ו'דמוקרטית' הוכרה בהכרזת המדינה  ובחוקי היסוד. נקודת המוצא של הכותבת היא שאין סתירה בין יהודיותה של המדינה והיותה דמוקרטית.

א. הצדקה עקרונית למדינת לאום יהודית ב(חלק מ)ארץ-ישראל:

הטיעון הראשון להצדקת מדינת לאום יהודית הוא ההכרה בזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית לאומית; הזכות להגדרה עצמית אינה בהכרח הזכות להגדרה עצמית מדינתית. כדי לבסס זכות מדינתית יש לבחון האם התקיימו תנאים מסוימים – יש לבחון גם אם ניתן לקיים את הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית גם ללא השליטה במוסדות המדינה.

רכיב ראשון – פגיעות היהודים (פיזית וזהותית): בגלות נהנו לרוב הקהילות היהודית ממידה של הגדרה עצמית תרבותית יחד עם זאת הם היו פגיעים להתנכלויות שונות. לאחר ההשכלה והתחושה כי למרות האמנציפציה היהודים הינם נטע זר בחברה הכללית טושטשו המאפיינים היהודיים של פרטים רבים – דבר אשר גרם לפגיעה ביכולת ההנחלה של הזהות היהודית. ההגות הציונות צמחה על רקע שתי הפגיעויות הללו (הפיזית והיכולת ההנחלה), ולכן מטרות הציונות היו קיבוץ היהודים במקום עם בטחון פיזי שיאפשר קיום זהות יהודית. לא בכדי החלטת הקמת מדינה יהודית בא"י באה על רקע השואה אשר המחישה את הצורך בביטחון ובקיום הזהות.

רכיב שני – תנאי החיים בארץ ישראל: לו יכלו היהודים להגר לא"י באופן חופשי ולקיים בה חיים יהודיים מלאים ובטוחים אזי ניתן היה להסתפק בהגדרה תת-מדינתית ליהודים בא"י תחת שלטונו של הרוב. הערבים דבקו בחזון של המדינה האחת, היהודים גם רצו בו עקרונית אך לנוכח המחשבה שיהיו מיעוט מספרי העדיפו את תכנית החלוקה שתבטיח רוב יהודי באזור שלהם. ואכן הפלסטינים התומכים היום ב'מדינת כל אזרחיה' מתכוונים לכך שמדינה זו תהיה חלק מן המרחב הערבי (היות והם הרוב) בה ליהודים אוטונומיה בענייניהם.

משני טיעונים אלה (פגיעות ותנאי החיים) נובעת המסקנה כי כל עוד הקונפליקט ממשיך להתקיים יש ליהודים הצדקה לזכות להגדרה עצמית ברמה מדינתית. יש לזכור כי הדבר מבוסס על נורמות בינ"ל מקובלות.

ב. טענות מקדמיות נגד הצדקתה של מדינה יהודית:

ישנן ארבע טענות נגד הצדקתה של מדינת לאום יהודית (שלילת מדינות לאום בכלל; היהודים אינם עומדים בתנאים המצדיקים הכרה בזכות להגדרה עצמית מדינתית; בפועל מד"י אינה מדינת לאום אלא תיאוקרטיה; הפגיעה האנושה בפלסטינים החיים במד"י שומטת את הקרקע תחת הצדקתה). הדיון להלן יחולק להתמודדות עם שלוש הטענות הראשונות ולאחר מכן בנפרד ברביעית. וזאת משום שהכותבת לא חושבת שיש להתייחס באופן שווה לכל הטענות (נימוק להלן).

טענה ראשונה – (אי) הצדקת קיומן של מדינות לאום: ישנה טענה שאין הצדקה למדינות לאום אף אם הן מעניקות שוויון זכויות מלא לכלל התושבים. טענה אחת בהקשר זה היא שמד"י אינה יכולה באמת להעניק שוויון מלא לעם הילידי הקיים בה (ועל כך, כאמור, להלן) גם בשאר העולם [אירופה] יש עמים ילידיים שבניו אינם מגדירים את המדינה. כמו"כ ישנו כשל בכך שמי שמשמיע טענה זו תומך בהקמת מדינה פלסטינית שהינה חלק מהלאום הערבי.

טענה שניה – היהודים אינם עומדים בתנאים המצדיקים הכרה בזכות להגדרה עצמית מדינתית: היות והם: 1) אינם עם אלא קהילה דתית; 2) היהודים לא היו בשום שלב (עד הקמת המדינה ועזיבת* הערבים) רוב במדינה; 3) התנאי למימוש הגדרה עצמית היא אי-פגיעה באחרים, מה שלא קורה כאן (על כך להלן). זה קצת אירוני שיש ערבים טוענים שאנו איננו עם ושיש יהודים הטוענים שאין עם פלסטיני**. אין צורך להרחיב את הדיון בטענות אלה שכן לאומיות היא שילוב של תחושת לאומיות פנימית ושל מאפיינים חיצוניים – הרצון לפעול להגדרה עצמית מספק את החלק ה'סובייקטיבי' של הלאומיות הנטענת וכן יש גם מאפיינים 'אוביקטיביים' שנותנים די ייחוד לשתי הקבוצות, לצורך הדיון נניח כי לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ונוכיח כי גם ליהודים יש כזו. יש לתת את הדעת על כך שהביסוס לזכותם של היהודים להגדרה עצמית הולך ומתחזק בהתמדה עם השנים***.

נתחיל מהסוף (כרונולוגית) – כיום יש במדינת ישראל כשישה מליון יהודים שזהו ביתם היחידי ואין להם לאן ללכת. עקירתם מבתיהם או נתינתם לחסדי עם שלהם ולו היסטוריה של איבה זוהי פגיעה חמורה בזכויותיהם – הזכות לביטחון ולתרבות ברמת הפרט ולהגדרה עצמית ולהגירה ברמת הכלל.

התקופה שבין 1947 והסכמי שביתת הנשק 1949: כבר בהחלטת החלוקה של האו"ם, הגם ש'ידעו' כי המדינה הערבית תהיה דמוקרטית, הם מכירים בכך שאין זה מענה לזכות היהודים לבטחון ולהגדרה עצמית והם קיבלו את החלטת החלוקה חרף הידיעה כי היהודים הינם מיעוט (1/3). ואכן העמדה הבינ"ל הינה עקבית – שתי מדינות לשני עמים. ליהודים זכות למדינה. לגבי טענת אי המוסריות שבהגירת ובהתבססות מסה קריטית של יהודים בא"י – אין שום מניעה מוסרית לכך שהיהודים ינסו לשוב למקום היחיד בעולם בו הם נהנו מעצמאות מדינית ושאליו שמרו קשרי תפילה וכיסופים. היהודים לא הפרו את זכויות הפלסטינים בכך שעלו ולא גזלו את אדמתם אך אמנם כן פגעו במידה מסוימת****.

טענה שלישית – מד"י הינה תיאוקרטיה: מדינה על בסיס דת אינה מוצדקת. [יש משהו מקומם בהעלאת טענה זו במרחב בו מדינות רבות מגדירות עצמן מוסלמיות]. אולם כדי להוכיח שמד"י הינה תיאוקרטיה יש להוכיח לא התקיימות טקסטים יהודיים שאינם מתיישבים עם דמוקרטיה אלא שהלכה למעשה מד"י אינה מתפקדת כדמוקרטיה ומיישמת צורת שלטון תיאוקרטי. הטיעון החזק ביותר בהקשר זה הוא הטיעון של קימרלינג – בנוגע לשליטת המנגנון הדתי בענייני המעמד האישי. גביזון מסכימה שיש לבטל את המונופול בענייני המעמד האישי אך לא מסכימה שיש בכך משום שלילת היות מד"י דמוקרטיה – המוסד המאפשר את המשך קיום המונופול הינו מוסד דמוקרטי-חילוני (הכנסת). 'יהודיותה' של מד"י היא בכך שהיא מדינת הלאום היהודי.