מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חוקה בישראל

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חוקה בישראל

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

מאגר סיכומים אקדמיים

מסורתית, המיעוטים הם אלה שמעוניינים בחוקה על מנת לשמר את זכויותיהם. באופן חריג, בישראל מי שמתנגד לחוקה הוא דווקא המיעוט – הערבים והחרדים.

דיון קצר על וועדת הררי…

מאמצע שנות השמונים מתחילים שוב פעם דיונים יצירת חוקה בישראל, שנובעים מאובדן הכח של האליטות הישנות לאחר המהפך של 1977. הניסיונות הללו אינם מצליחים, לא כחוקה שלמה ולא כדרך של יצירת מגילת זכויות שלמה. שני חוקי היסוד שהתקבלו היו חוקים שלא נועדו לשנות רבות – הן בשל המימד הצר של חוק יסוד חופש העיסוק והן בשל סעיף שמירת הדינים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בנוסף, ישנן יוזמות של גופים פרטיים כגון עדאללה (מסמכי החזון הערביים), גביזון מדן, חוקה בהסכמה, המכון הישראלי ודמוקרטיה וכו'. החוקות הללו מבטאות מימדים שונים בויכוח הפנים ישראלי.

בחלוקה גסה, ישראל מורכבת מ12-20% ערבים, 9-20% חרדים, לא דתיים וציונים לאומיים. פרט לערבים, כולם מסכימים על מימד יהודי של המדינה. פרט לכך, יש מחלוקת בכל סוגיה בין הקבוצות. מדינת ישראל אמורה לספק איזון שיבטא את יהודיותה מחד, איזון השנוי במחלוקת בין הזרמים היהודיים השונים, ומאידך שוויון וכבוד למיעוטים שאינם יהודיים. ישנם מבנים מדיניים שונים שיכולים לשאוף ליישב את הסתירות הללו.

מדינת ישראל חיה עם חוקה חלקית די הרבה שנים. לא נראה כי המהלך ששואף להשלים את החוקה יצלח. סביר להניח כי בעתיד הנראה לעין נמשיך לחיות עם חוקי היסוד עם סמכויות מסוימת של ביקורת שיפוטית, ועם ויכוחים רבים הנוגעים לכל הסוגיות המנחות את החברה. יש להבין כיצד המהלך החוקתי כשלעצמו משקף את סוגי הבעיות שעלו בקורס.

לשם כך עיינו בשלושה טקסטים – ניסיונות החוקה של וועדת חוק חוקה ומשפט של ח"כ מיכאל איתן, שדומה למדי להצעה של המכון לדמוקרטיה, ומנגד מסמכי החזון הערביים והמאמר של חסאן ג'בארין.

התהליך החוקתי, גם בחוקי היסוד וגם בחוקות השלמות, הניב עידוד למהלך פוליטי משמעותי של המיעוט הערבי. הדינמיקה של שיח ממוקד וגלוי מזמינה היערכות לתשובה לשיח הזה. פעמים רבות התנהל הדיון על מהות המדינה היהודית ודמוקרטית. הדיון התנהל ביוזמה ממוקדת רק לאחר תנופת יוזמות החוקה. הויכוח בין ברק ואלון על משמעות היהדות והדמוקרטיה וההבנה כי השיח הזה יכול אף להוביל לביטול של הסדרים חוקיים השאלה הפכה לשאלה המגדירה את אופי המדינה ולא רק שאלה הנוגעת ליחסי הכוחות בין בית המשפט והכנסת בסוגיה הזו. העמדה של חברי הכנסת הערביים ושל המנהיגים הערבים היתה טיפוסית לעמדתם לאור כל הדרך. מחד הם לא רוצים לשבור את הכלים ולפעול בהתאם לכללי הפעולה תוך קידום זכויות המיעוטים. כל המסמכים החוקתיים האפשריים מציעים הגנה חזקה יותר על המיעוט הערבי מכפי שקיימת היום. מאידך, הם לא מוכנים לשלם את המחיר של הסכמה להכרזה על מדינת ישראל כמדינת יהודית. עולה כאן שאלה הנוגעת לחובות האזרחות ומשמעותה.

המסמך של ארגון עדאלה הוא מאוד רדיקלי ולמעשה שולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ע"י תמיכה בביטול חוק השבות ומתן זכות שיבה לפליטים הפלסטינים. יש כאן דיסוננס מסוים, בדומה לזה שמתקיים ביחס לציבור החרדי, כאשר הערבים לא יתמכו בחוקה, אך יהיו נכונים לעשות בה שימוש. השאלה היא האם מדינת ישראל תהיה מוכנה לכונן חוקה בתנאים הללו.

השאלה המעניינת היא האם חוקה כזו באמת עושה את מה שאנו מצפים מחוקה לעשות?

אם אנחנו יוצרים הבחנה בין ההסכמה על המסגרת החוקתית, הנוגעת לסוגיות האזרחות המשותפת, לצד מחלוקת ברמה הפוליטית הרגילה, זהו מצב סביר. אולם, יש חשש מצד הרב ממתן וטו למיעוט. לא ניתן לכפות על הערבים הסכמה לחוקה המגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

יש טענה כי זה לא חשוב כיצד החוקה מגדירה את המדינה. הרי החוקה אמורה להגדיר את מדינת ישראל לכל אוכלוסייתה.

אחרי 1992 האופציה של אי הכרעה בנוגע להגדרת המדינה כיהודית אינה קיימת. הטעות הגדולה של החקיקה ב-1992 היתה בכך שהחוקים עברו בניגוד לרצונם של חלקים גדולים בציבור. להפוך את הדיון בנוגע ליחס בין דמוקרטיה ליהדות של המדינה לויכוח משפטי זו טעות חמורה. לבית המשפט יש תפקיד חשוב בסוגיה הזו, אבל השאלות היסודיות של איך לנהוג בשסע הזה אינן שאלות משפטיות. להציג אותן כשאלות משפטיות זו טעות. הבעיות הללו אינן בעיות משפטיות, אם כי בעיות חברתיות עמוקות.

כאשר הבעיות הללו נידונות במשפט, בהקשרים שונים, מאוד חשוב לזכור גם שם, שהסכסוך המשפטי הוא רק קצה הקרחון של הסוגיה. הטיפול המשפטי צריך להתבצע לצד ההבנה הזו. אכן, צריך להכריע בסכסוכים, אולם, צריך להיזהר מלהתיימר מלהכריע בשאלות הגדולות, כגון מיהו יהודי. צריך לשאול את מנהיגי המיעוט הערבי את השאלה הקשה – כיצד הם רואים את האזרחות שלהם במדינת ישראל? מה היחס מבחינתם בין התביעה לשוויון זכויות מכח אזרחותם ותושבותם, ובין התרומה שלהם בשותפות במפעל המדיני-אזרחי הזה? אם כל המפעל הזה אינו לגיטימי, מכח מה נובעת הדרישה לשוויון זכויות ממנו? יש כאן תחושה לא נוחה שמדובר בהחזקה של המקל משני קצותיו, שמתעצמת מאי הנוחות של המדינה ביחס למיעוט הערבי.

אי ההכרעה בסוגיית הגדרת המדינה לא נובעת אך ורק מאי ההסכמה בין המיעוט הערבי לרוב היהודי, אלא גם בשל אי ההסכמה השוררת בין היהודים לבין עצמם. מדובר על נושאים בלתי פתורים בין היהודים שבהקשר הזה הם דווקא כן רלוונטית לסוגיית הביקורת השיפוטית. מכיוון שפס"ד צמח מאפשר ביקורת שיפוטית גם על חוק מיטיב תוך ביטול הרלוונטיות של סעיף שמירת הדינים, יש חשש מלנסות לתקן את הסטטוס קוו הקיים. גם פשרות מיטיבות לא יתקבלו בגלל הבעיה הזו.

החשיבות של ההכרה באסון הפלסטיני שגבתה ההקמה של מדינת ישראל נובע מכך שעלינו להתמודד באופן רציני עם הטענות הערביות. עלינו להביט נכוחה אל הטיעון הערביים, ולהתמודד איתם. רק כך ניתן יהיה להעניק תשובה רצינית, שאינה מדחיקה או מתחמקת. המטרה של גביזון היא להציג טיעון שאינו מבוסס על התעלמות מהעובדות שייתן מענה לא לערבים אלא למי שמסתכל על המצב מבחוץ, בעין יחסית אובייקטיבית או לפחות חיצונית. העובדה שוועד פיל, אונסקו, הרוזן ברנדוט ושאר הקהילה הבינ"ל הכירו בשאיפה הלאומית של העם היהודי בא"י מחזקת את ההכרה הזו. הדרישה לומר שהיה כאן כאב והרס שלווה בהקמה של המדינה היא נתון של העיון הישראלי בשאלת המדינה הישראלית.

השאלה חוזרת לסוגיה של מדינת לאום – Nation State וזכויות מיעוטים, ולטענה כי לא תיתכן מדינת לאום שמעניקה שוויון זכויות למיעוטים. בדיון הזה עלינו להבחין בין מהגרים, מיעוטים ילידיים ומיעוטים לאומיים.

קימליקה – דן בסוגיות של זכויות מיעוטים. בדיון על ההצלחה היחסית של המבנה הקנדי ובניסיון לייצא את המודל הקנדי לאירופה, הוא מכיר בכך שהמהגרים מהווים קבוצה מוחלשת. מיעוטים לאומיים הם קבוצה שונה במהותה (כגון ההונגרים ברומניה או הגרמנים בצ'כיה) המנהלת מערכת יחסים שונה עם הרוב. היחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי מחייבים שימוש זהיר במודלים של הרב תרבותיות בשל המצב הנפיץ באיזור. אולם, ישנה טענה מצד הערבים כי המיעוט הערבי בישראל הינו מיעוט ילידי ולא מיעוט לאומי. זו שאלה לא כל כך ברורה, מכיוון וכלל לא ברור שהערבים מהווים מיעוט באיזור. בנוסף, לא ברור כי קיים כח קולוניאלי שגזל את האדמה בכח הזרוע. בכל מקרה ספק אם יש להכרעה בויכוח הזו משמעות רבה בשטח.

הנפגעים הפוטנציאליים העיקריים מהאמנות להגנת העמים הילידיים הם העמים הקולוניאליסטיים – האמריקאים, האוסטרלים, הניו זילנדים והקנדים. לכן יש מימד חזק של פוליטיזציה בדיון הזה שנועד למנוע את התממשותן של האמנות הללו.

קימליקה טוען כי במשב"ל ישנם שלושה מסלולים למיעוטים – מסלול המהגרים, המיעוטים והילידיים. לילידיים יש זכויות המנויות בהסכמים בינ"ל. למיעוטים לאומיים יש זכויות חזקות יותר. קימליקה טוען כי ההגנה על זכויות הילידיים חזקה מדי בעוד ההגנה על המיעוטים חלשה מדי. לכן יש לבחון כל סכסוך שנבחן באופן פרטני ומדויק. חשוב לא לאכוף הסדרים מופשטים על מציאות מורכבת בלי להתאימם למציאות בהם הם מיועדים לחול.

יעקובסון – מנסה לבחון מבחינה השוואתית מהי ההתייחסות למיעוטים דתיים ולאומיים. הוא מראה כי ההתרחשות בישראל עומדת במקום ממוצע מבחינת העולם. הוא עורך את התנועה שקימליקה מציג, בין הנורמות הכלליות לבין המצב הייחודי בפועל. גביזון טוענת כי נכון לדחות את הטענה בדבר אי ההתיישבות העקרונית בין מדינת לאום לדמוקרטיה, ויש לבחון את ההסדרים מתוך התבוננות בבעיות הכלליות, בהיסטוריה ובמאפיינים הספציפיים של הקונפליקט בתוך מדינת ישראל, בין הערבים ליהודים ובין היהודים לבין עצמם.

ביחסים הפנים יהודיים, אמנם יש בשנים האחרונות מודל של הכרעה, כביכול, אולם בסה"כ מתקיים מודל של חלוקת כח ופשרות תוך יצירת סטטוס קוו. הסיבה לכך היא שאי ההסכמה בין היהודים חוסה תחת מאבק משותף נגד איום חיצוני. לאור זאת, התזה של קימרלינג, הטוען כי נוצר כאן עם של שבטים שכולם מרוחקים באופן שווה מהמרכז אינו נכון. יש מרכז למדינת ישראל, אולם הוא כפול. בהיעדר זהות ישראלית משותפת, כפי שטוענים הערבים, היה קושי גדול לקיים את המדינה.

 מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חוקה בישראל

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: