דיוויד יום
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
דיויד יום (1711-1776) , סקוטי, נולד למשפחה מהאצולה הנמוכה באנגליה. למד בתחילה משפטים ולאחר מכן עבר לפילוסופיה. בגיל צעיר (1739-1740) הוא כותב את "מסכת טבע האדם", (Treatise) ספר בעל שלושה חלקים מתוכו נקרא חלקים מהחלק הראשון. הספר התפרסם בעילום שם, ולא זכה כמעט לשום התייחסות ותהודה. יום ניסה להתקבל ללמד באוניברסיטה של אדינבורו אולם בגלל שלא יצא לו שם אתאיסט הוא לא התקבל. ב-1748 יום מפרסם את "מחקר על שכל האדם", (inquiry) שלמעשה מהווה תקציר לספר הראשון של המסכת על טבע האדם. מאוחר יותר הוא מפרסם ספר על ההסטוריה של אנגליה שהתפרסם מאד, ולאחר מותו מתפרסם הספר "דיאלוגים על הדת הטבעית". במהלך חייו הוא התיידד עם רוסו אך מאוחר יותר הם הסתכסכו.
הפילוסופיה של יום שייכת למסורת האמפריציסטית. ניתן לומר שיום הוא החמור שבפילוסופים האמפריציסטים. אם ניזכר בקפיצה הקיימת בבסיס האמפריציזם (אותו חלק של מערכת האמונות שלנו אודות העולם שניתן באמת להצדיק אותו דרך החושים הוא מצומצם), ניזכר בכך שאצל לוק יש קפיצה מאמפריציזם לריאליזם. את לוק ניתן היה לזהות ריאליזם נאיבי ("מה שאני רואה הוא מה שנכון"), שעליו מתבסס האמפריציזם, אולם ניתן היה לשהות את המתח הזה: מתוך נקודת מוצא של חושים קשה להצדיק את האמונה בעולם אמיתי. לא ניתן להצדיק את תמונת העולם המדעית מתוך אמפיציזם.
ברקלי מצד אחד ביקר הנחות יסוד בפילוסופיה של לוק מנקודת מבט אמפריציסטית (למשל הרעיון של תפיסת מושגים מופשטים, לפיו אין כאלה ותמיד מדובר בדימוי של דבר ספציפי). גם אצל ברקלי יש עמדה שחורגת מעבר למה שניתן לי ע"י האמפריציזם – התפיסה האידליאליסטית החיובית לגבי העולם. גם אצל ברקלי קשה להצדיק את הקפיצה הזו.
כפי שנראה, יום לוקח את העמדה האמפריציסטית עד למסקנותיה האחרונותיה. ניתן לראות שהאמפריציזם מוביל לספקנות ביחס למערכת האמונות שלנו אודות העולם החיצוני, הן מנקודת מבט מדעית והן מבחינת ריאליזם נאיבי.
כאמור, יום הוא לא פילוסוף שהתפרסם בימיו. הראשון שמתייחס ברצינות לתורתו האפיסטימולוגית של יום היה קאנט. במאה ה-20 יש עניין גדול בפילוסופיה של יום, בעיקר בהקשר הזרם של "הפזיטיביזם הלוגי" (או "אמפריציזם הלוגי") הרואה ביום את האב המייסד שלו. אצל יום קיימת ביקורת תקיפה לגבי מטאפזיקה ופסילה שלה.
הפרוגרמה של החלק הראשון של מסכת על טבע האדם
ניתן לראות את העמדה של יום, בדומה ללוק, בשני אופנים שילוו אותנו בהמשך:
1) כפילוסוף ספקני, המערער בסופו של דבר על אפשרויות ההצדקה של העולם החיצוני. יום גם יהיה מאד ביקורתי על רעיון התפיסה של זהות עצמי (שיש קוטב אישיותי בסיסי).
2) כבעל עניין של הכנסת תורה על טבע האדם ועל מוסריותו. התורה הזו אמורה להיות תורה נסיונית, כלומר יום רוצה להכניס את המתודה המדעית הנסיונית לתוך החקירה של טבע האדם. ניתן לזהות זאת עם פסיכולוגיה אמפירית של היום (למרות שבאמצעים אחרים). האמצעי המחקרי של יום הוא כלי של אינטרוספקציה (בחינה של עצמו). הרעיון הוא חקירה של טבע האדם מתוך הסתכלות פנימה. לאור זאת ניתן לזהות אצלו הכללות מקריות לא בהכרח מדויקות המתבססות על תצפיות מעטות. יום מדבר בתורתו על האופי של הסתכלותנו על העולם ועל המוסריות שבנו.
