להפנות מבט אל הריק
אחת מהשאלות המרכזיות של הפילוסופיה בת זמננו היא לא מה נכון, אלא האם בכלל יש משמעות לשאול על אמת, מוסר או עתיד. ניהיליזם – התחושה שהכול חסר ערך, ריק, חסר תכלית – נחשב מזה דורות לבעיה. ניטשה זיהה בו את חולשת הרצון, קאמי ניסה להתנגד לו באקט של מרד, ואחרים ביקשו למתן או לעקוף אותו. אבל הפילוסוף ריי בראסייה (Ray Brassier) הולך בדרך הפוכה לגמרי: הוא בוחר להסתכל לניהיליזם בעיניים – וללמוד ממנו לחשוב.
בספרו Nihil Unbound: Enlightenment and Extinction (2007), בראסייה מציע את אחת מהגרסאות הרדיקליות ביותר לפילוסופיה של העידן הפוסט-מטאפיזי. בשונה מהוגים שמבקשים להמציא מחדש את המשמעות, הוא מציע: אולי אין משמעות – וזה בסדר גמור.
האור שבלב הכחדה
בראסייה שואב השראה ממסורת פילוסופית לא שגרתית: קוויין, בלאנשו, מיינונג, ודורות של הוגים ספקולטיביים שמסרבים לקבל את המציאות כפי שהיא מובנת בדרך כלל. עבורו, המוות – סופיות המוחלטת של האדם – איננה רק עובדה ביולוגית אלא גם אירוע מושגי. הוא מסמן את גבול התודעה, ומכאן – את גבול המשמעות.
אבל כאן טמון הפרדוקס של בראסייה: הוא אינו מתאבל על העדר, אלא רואה בו שער לחשיבה חדשה. אם אין מה שמחזיק את המשמעות מבחוץ (אלוהים, תבונה, טבע), הרי שהמחשבה עצמה מתנערת מהצורך להצדיק את עצמה – והופכת חופשית.
חשיבה משוחררת מהנחמה
בניגוד למי שמבקש למצוא נחמה או תכלית במצבים אנושיים כמו קהילה, שפה או זהות – בראסייה שואל: למה לחשוב שהמחשבה האנושית בכלל נועדה לשרת את החיים? אולי היא רק תוצר מקרי של תהליך שמוביל להכחדה?
זו עמדה קיצונית. היא מתעלמת מרגש, מדאגה מוסרית, ממושגים כמו "טוב" או "רע". אבל אולי דווקא בגלל זה היא חשובה: היא מאלצת אותנו לשאול – איזה ערך יש למה שאנחנו עושים אם אנחנו יודעים שאין ערך נצחי?
פוליטיקה בלי אשליה
אף שבראסייה אינו כותב פוליטיקה במובן הישיר, המחשבה שלו מהדהדת עמוקות גם שם. היא פוסלת כל תיאולוגיה סמויה של היסטוריה – רעיון ההתקדמות, הקִדמה, הגאולה. היא מזמינה אותנו לבחון את האמונות שמניעות אותנו, ולשאול באומץ: האם הן מבוססות על פחד מהעדר, או על תשוקה אמיתית לבהירות ולחירות?
בעולם של אובדן אמון במוסדות, בפוליטיקאים, בעובדות עצמן – המחשבה של בראסייה מציעה כלי קונטרסט: היא לא אומרת לנו במה להאמין, אלא איך לחשוב בלי להיתלות באמונה כלל.
אולי רק מתוך הכלום אפשר להתחיל באמת
לבראסייה אין נחמה בשבילנו – אבל יש לו הצעה. לחשוב עד הסוף. להסיר את כל השכבות שהצטברו על המחשבה הפילוסופית – מוסר, מיתוס, משמעות – ולבחון מה נשאר. זו אינה קריאה לציניות, אלא לאומץ: להסתכל על האין, לא כבריחה, אלא כמצע לבהירות רדיקלית.
בסופו של דבר, אולי הניהיליזם אינו מה שצריך לפתור – אלא מה שצריך לשאת. לא כדי לשקוע, אלא כדי להתרומם ממנו אל סוג חדש של מחשבה – לא של אשליה, אלא של עוצמה שקטה, מפוכחת. לחשוב את האין, כי משם מתחיל הכול.
