אריסטו – אתיקה
האתיקה הניקומאכית הוא אחד החיבורים המכריעים בתולדות האתיקה. אריסטו אומר שלימוד האתיקה נועד לאנשים בעלי נסיון חיים, שליטה עצמית וחינוך מקדים מסוים. אתיקה היא מדע מעשי, לימוד תאורטי בה נועד ליצור פעולה מעשית. אריסטו מהפתיחה אומר שיש מדעים מדויקים יותר ומדויקים פחות, ומטבעה האתיקה דורשת רמת דיוק נמוכה מתחומים אחרים, כמו הפיזיקה למשל.
התכלית של כל פעולה לפי אריסטו היא הגורמת למעשה. לכל פעולה יש את התכלית שלה, אך הטוב העליון, אליו בסופו של דבר כל פעולה שואפת, צריכה להיות מנותקת מכל תכלית חיצונית לה. כמו כן, היא צריכה להיות מחוץ לטווח יכולתם של בעלי חיים ושכאלה, כי הטוב העליון צריך להיות ספציפי לאדם ומושפע מיכולותיו העדיפות. לכן הטוב העליון, תכלית הפעולה האנושית, היא האושר. האדם הטוב, הוא זה שיהיה מאושר בעשותו מעשים טובים וצודקים. זה מתקשר לפוליטיקה, בכך שאותו אדם טוב הוא זה שיהיה אזרח טוב ויהיה ראוי לשלוט. ריבוי של אנשים טובים אלה יביא ליצירת אנשים טובים נוספים, ויוכל ליצור בסופו של דבר את מעמד האזרחים המיוחל.
אריסטו מגדיר מחדש מהי הסגולה הטובה, ה-Arete הוא כותב שהיא תכונת אופי, הגורמת לאדם לבחור בדרך האמצע, תוך שיקול הגיוני ותבונה מעשית. נדון בכל אחד ממרכיבים אלה:
אופי: תכונת אופי היא נטייה מסוימת של אדם, המתייחסת לפעולה שהוא יעשה אל מול מצבים מסוימים. מדובר כאן על פעולה לאורך זמן, ולא רגעית- אופי הוא תכונה מתמשכת, בזמנים ונסיבות שונות. הדרך להקניית אופי מקבילה לשאלה של מהו חינוך. אנשים נולדים עם כשרונות ויכולות מולדים מסוימים, אך גם עם פוטנציאל ללמוד ולהתפתח מעבר לנטייה הטבעית שלהם. כאשר מדובר בחינוך מעשי, ולא תיאורטי, מושג המפתח הוא הרגל. הרגל הוא זה שייצור את הנטייה לאופי מסוים. המחנך מרגיל את המחונך להגיב למצבים מסוימים בפעולות מסוימות. נטייה טבעית מסוימת כן קיימת, אך היא אינה מכריעה- ניתן להרגיל אדם לפעול בניגוד לנטייה הטבעית שלו ובעצם לנגוד אותה. אופי, לכן, אינו מן הטבע או בניגוד לטבע, אלא הרגל לפעול בצורה מסוימת, תוך התחשבות בפוטנציאל הטבעי ובנטייה הטבעית (שהיא ברת שינוי). שיפור בא על ידי עשייה, באומנות כמו במוסר- ככל שתפעל בצורה מסוימת יותר, יהיה לך נסיון רב יותר בזה, והנטייה שלך לפעול באותה צורה מתחזקת. אין טעם לדעת אריסטו ללמד מוסר בצורה אינטלקטואלית- הסברים הגיוניים והכרת תכונת האופי לא משחקים תפקיד ביכולת לפעולה לפיה. ההרגל בלבד הוא שיקבע. חשוב לומר שהרגל הוא לא רק דבר המגיע מן החוץ- ניתן להרגיל את עצמך לפעולה לפי תכונת אופי מסוימת, אך כמובן שהקניית ההרגל המכריעה היא בגיל צעיר. בגיל זה ניתן ליצור הרגלים מחשבתיים שאחר כך יהיה קשה מאוד או בלתי אפשרי לשנות. ניתן להרגיל ילדים לדברים מנוגדים לגמרי.
ההרגל כרוך באופן בסיסי במכניזם הטבעי של כאב והנאה, או תענוג וצער. יצירת ההרגלים יהיו על ידי עונשים או תגמולים שייצרו הנאה לאחר מעשים טובים וצער על מעשים רעים. החינוך הטוב יהיה זה שיצליח להרגיל למעשים הראויים דרך רגש ההנאה ותוך ידיעה שהם ראויים. ההרגל לוקח את ה"טבע הראשון", רגשות של הנאה וכאב פיזיים שניתן לגרום להם, ומחבר ביניהם לבין פעולות שאין בהן מימד כזה באופן טבעי, ויוצר את מה שנקרא "טבע שני". אלו דברים שאנו לוקחים כמובן מאליו וכאמיתות שאין עליהן עוררין, אך הן אינן באמת כאלה, אלא נובעות מהרגל.
כדי שתתקיים השותפות החברתית, אי אפשר להשאיר את החינוך כולו בידי המשפחה, כי במשפחה לא בהכרח יחנכו להרגלים חברתיים טובים. בנוסף, כדי ליצור את ההרגלים הראויים, חייבים לחשוף את הילד לשני צידי המטבע, לאומץ ולפחד, לעושר ולעוני, וכדומה.
אריסטו טוען כי בכל תכונה יש חוסר ועודף, וגם זה וגם זה מזיקים. לכן דרך האמצע היא הדרך הנכונה- השאיפה למידה נכונה שבין העודף והחוסר. האמצע אינו אבסולוטי, הוא אמצע יחסי פרטי. הוא תלוי ביכולות הטבעיות של אדם, במצבו הנוכחי, בנסיבות, וכדומה. עשיית מעשה בזמן הנכון, בדרך הנכונה ובמידה הנכונה היא הדרך האמצעית. ישנם גם דברים שאין בהם אמצע- דברים שהם רעים או טובים מעצם הגדרתם, ואין אמצע לגביהם, כמו רצח, ניאוף, וכו'.
בחירה ושיקול דעת הגיוני (בתחום הפתוח לבחירה, כמובן, כי אי אפשר לראות אדם כאחראי למה שלא תלוי בו ובשיקול דעתו) הם נקודת המוצא לתורת פעולה. פעולה מבחירה, תוך מודעות לתוצאות האפשריות, גוררת אחריות מוחלטת על תוצאות אלו. האחריות אצל אריסטו היא רחבה מאוד- גם אם הורגלת למעשים רעים, אם אתה מודע לכך שהם רעים, באחריותך להרגיל את עצמך אל מה שאתה יודע שהוא ראוי. אין פטירה מאחריות בגלל הרגלים רעים, הם לא מספקים הצדקה.
אריסטו טוען שאנו בוחרים באמצעים, ולא בתכליות. אנו שואפים תמיד אל המטרה הסופית, וכל התכליות הקטנות בדרך לאותה מטרה סופית (היא הטוב העליון או האושר) הן תכליות אמצעיות בלבד.
כאשר אדם מגיע לגיל ונסיון מספק כדי לדעת ולהבין מהם מעשים ראויים ולא ראויים, הם יכולים לעשות זאת באמצעות חשיבה תיאורטית, וליצור לעצמם תורה של מהו המעשה הטוב והראוי. רק ברגע זה, שבו הוא יכול לבחון את ההתנהגות שלו ואת הרגליו, ולדעת אם הם ראויים או לא, הפעלת יכולת הביקורת שלהם ואחריות הבחירה, הם יכולים להגיע לפעול בצורה שהיא טובה באמת. כאמור, פעולה הגורמת להנאה ממעשים ראויים מתוך הרגל, אך גם תוך ידיעה שהם ראויים, היא אותה פעולה טובה עליונה.
השתלשלות אירועים של פעולה: רצייה שאין עליה שליטה-> שיקול דעת-> בחירה-> פעולה.