הפיזיקה של אריסטו מהווה את אחת מאבני היסוד של המחשבה המדעית והפילוסופית המערבית. בשונה מהמדע המודרני, "פיזיקה" אצל אריסטו אינה רק עיסוק בכוחות ותנועה, אלא עיון רחב בטבע כעולם של ישויות משתנות, שבו לכל דבר יש עקרון פנימי של התהוות ותכלית. אריסטו שואל לא רק כיצד דברים קורים, אלא גם מדוע – מהן הסיבות העמוקות לתנועה, לשינוי, ולמבנה של העולם. הוא מציע תפיסה הוליסטית של הטבע, שבה החומר והצורה משתלבים, והעצמים שואפים לממש את תכליתם. דרך הבחנה בין עצמים טבעיים למלאכותיים, ודיון בארבע הסיבות, אריסטו מבקש להניח יסודות ברורים לחקירה של העולם המוחשי. הפיזיקה עבורו היא שער אל הבנת הסדר, החוקיות והמשמעות שבטבע.
חומר, צורה ומהות העצם
לפי אריסטו, כל עצם הוא ישות מורכבת – הוא אינו פשוט, אלא עשוי לפחות משני מרכיבים: חומר וצורה. שניהם – העצם, החומר והצורה – קיימים באופן ממשי, ויש להם מעמד אונטולוגי. שני עצמים יכולים להיות שונים בחומר אך זהים בצורתם – כך אנו מבחינים בין פרטים לבין מינים. הצורה מבוטאת באמצעות הגדרה, אך אין לה קיום עצמאי: היא קיימת תמיד כחלק מעצם כלשהו ואינה ניתנת להפרדה מהחומר.
צורה מול אידאה – ההבדל מאפלטון
אריסטו מבחין בין מושג הצורה לבין מושג האידאה האפלטונית. האידאה קיימת בנפרד מהעולם המוחשי – היא אינה נמצאת בדברים אלא משתקפת דרכם. הצורה, לעומת זאת, טבועה בעצם החומרי עצמו. אף על פי שהן דומות מבחינה אפיסטמית – שתיהן מאפשרות הבנה של הכללי דרך פרטים – יש ביניהן הבדל עמוק במישור האונטולוגי.
אצל אפלטון, הידיעה האמיתית נשענת על הכרת האידאות המופשטות, ואילו אצל אריסטו, הידיעה נובעת מהתבוננות בפרטים הקונקרטיים. כך, המהות של מין מסוים נחשפת רק דרך חקירה אמפירית של עצמים פרטיים.
הפיזיקה של אריסטו – סדר וסיבתיות בטבע
חיבורי הפיזיקה של אריסטו כוללים ספרים כמו על השמיים, המטאורולוגיה (שאינה כמובנה המודרני), וספרים ביולוגיים. הוא נע מן הכללי אל הפרטי, מן הגדול אל המורכב, ובונה בסיס מושגי המאפשר חקירה שיטתית של הטבע. לשם כך, עליו לסתור את טענות פרמנידס והאליאטים ולהוכיח שתנועה, שינוי והתהוות אכן אפשריים – אך בתוך מסגרת יציבה של צורות קבועות.
אריסטו מגדיר את ה"טבע" ככוח פנימי לשינוי ומנוחה – עיקרון אינהרנטי לדברים טבעיים. לעומת זאת, מוצרים מלאכותיים אינם נושאים עקרון כזה בעצמם, אלא רק דרך החומרים שמהם הם מורכבים.
חומר מול צורה – מי קובע את מהות הדבר?
אריסטו בוחן האם הטבע של דבר כלשהו נקבע לפי החומר שלו או לפי צורתו. מצד אחד, אם נשתול מיטה עשויה עץ, יצמח עץ – כלומר, החומר "שורד" והצורה נעלמת. מצד שני, העץ שצומח יהיה דווקא מאותו סוג של עץ – כלומר, הצורה היא זו שמתמשכת ומקבעת את הטבע. מכאן שהחומר כפוף לצורה, שהיא שקובעת את מהות העצם.
בדברים טבעיים, הצורה והחומר קשורים תמיד – חתול נותר חתול, ולא ניתן להפוך אותו לכלב. במלאכות, לעומת זאת, ניתן לעצב חומרים שונים בצורות שונות – אין קישור הכרחי בין חומר לצורה.
ארבע הסיבות – הבנה רב-ממדית של העצם
אריסטו מבדיל בין ארבעה סוגי סיבות:
הסיבה החומרית – ממה הדבר עשוי.
הסיבה הפועלת – מה גרם לדבר להיווצר או לנוע.
הסיבה הצורנית – מהו הדבר על פי הגדרתו ומהותו.
הסיבה התכליתית – לשם מה קיים הדבר, מהי מטרתו.
בעולם הטבע, העצמים שואפים אל מימוש של תכליתם – למשל, אפרוח שואף להפוך לתרנגול. גם אם מקור תכונה מסוימת היה מקרי (כמו במוטציה), ההסבר הפונקציונלי שלה חשוב יותר. בכך, אריסטו מציע תיאוריה סיבתית שלמה, המשלבת בין רבדים חומריים, צורניים, פעוליים ותכליתיים.
על הסיבה התכליתית והביקורת עליה
בתקופות מאוחרות יותר הפכו תיאולוגים את הסיבה התכליתית של אריסטו לסיבה דתית-אלוהית, מה שגרר לעג והסתייגות בתקופת הרנסנס. אך עבור אריסטו, תכלית איננה עניין דתי – היא תנאי לסדר וחוקיות בטבע. ללא תכלית, העולם היה אקראי וחסר חוק.
המטאפיזיקה – העצם הראשון והמניע הבלתי מונע
במטאפיזיקה למבדא, אריסטו טוען שיש הכרח בקיומו של מניע ראשון נצחי, שאינו מונע על ידי דבר אחר, חסר חלקים, ואינו משתנה. הוא קיים מחוץ לזמן ולתנועה, אך גורם להם. אותו עצם אינו רק סיבה פועלת אלא גם שכל ותכלית, שמניע את העולם באמצעות שאיפה אליו – כמו מושא אהבה. מכאן נובע שהשכל העיוני, שבו מתייחד העצם הראשוני, הוא גם המצב האנושי העליון.
פילוסופיה יוונית – המדריך המלא
פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו
