בובו (1995- הצבע ארגמן: נשים שחורות כקוראות תרבותיות
במאמר "הצבע ארגמן: נשים שחורות כקוראות תרבותיות" ז'קלין בובו מנסה לבחון התקבלות של נשים שחורות, בארה"ב, כלפי הסרט "צבע ארגמן". הייצוג של השחורים בסרט הוא נורא ואיום. הסרט מייצג ניצול כשנשים השחורות מוצגות בצורה מאוד זולה, משפילה וגזענית. יש ניצול מיני וכל הסטריאוטיפים האפשריים מצויים בסרט. הסרט מאוד הגמוני ומוצג מנקודת מבט מאוד לבנה. האפליה הגזענית, המקום, המעמד והתייחסות לשחורים הוא מאוד שלילי. בובו ניסתה לבחון איזה עמדה ינקטו הנשים השחורות כלפי המסרים של הטקסט כאשר הם הטקסט אינו מייצג את השחורים בצורה מחמיאה.
הנשים השחורות מאוד נהנו מהסרט, מהטקסט, דבר שהפתיע אותה כי ציפתה לביקורת והתנגדות. אולם, היא טוענת שהפרשנות והעמדה שנקטו הנשים השחורות כלפי הטקסט היתה ייחודית, אופוזיציונרית ובעצם קוראת תיגר על התפיסה ההגמונית, על המסרים המקובלים החברה האמריקאית. כלומר, התפיסות האידיאולוגיות המקובלות העולות בסרט, והנשים השחורות, מתוך ההקשר החברתי-תרבותי שלהן בארה"ב, קוראות עליו תיגר. הן נהנו אך הציגו עמדה אופוזיציונרית.
ב- "הצבע ארגמן: נשים שחורות כקוראות תרבותיות" בובו טוענת שהצופות ניהלו מו"מ עם הטקסט, כשהטקסט "מנופף" – יש בו איתותים, קודים, סימנים, המנסים לכוון את הצופה למסר הגמוני, להבניה חברתית מאד ברורה. הנשים השחורות הביאו כשירות תרבותית שלהן, כלומר את ניסיון החיים שלהן, הידע שלהן, את ההקשר שלהן לטקסט שקשור לרקע שלהן ולמעשה הן לא קיבלו את המסר הדומיננטי. הן נהנו מהסרט כי הן פרשו את הטקסט באופן אופוזיציוני ושונה.
שיח ארטיקולטיבי – הן קיימו שיח ארטיקולטיבי שזה חיבור בין יסודות שונים בתרבות בתנאים חברתיים מסוימים. כלומר, הן ניהלו שיח עם הטקסט שחיבר בין המציאות החברתית שלהן, של הצופות, ויצר משמעות שונה מהמשמעות ההגמונית שהטקסט ניסה להעביר. בובו טוענת שהשיח הזה התאפשר מאחר והנשים האלה היו מצויות בתהליך חברתי-פוליטי של שינוי, של מלחמה במצב החברתי הקיים ולכן היכולת לייצור ביקורתיות כלפי הטקסט, התקיימה. כלומר, אם היינו לקוחים את אותן נשים שחורות , 10, 20 שנים אחורה, סביר להניח שהן היו מקבלות את הטקסט באופן הגמוני. אופן הפרשנות תלוי מהיכן אני מגיע לטקסט. קהילות פרשניות שונות יפרשו אחרת את הטקסט מתוך המקום שממנו הם באים. יתכן שנשים לבנות או גברים היו מפרשים את הטקסט לגמרי אחרת. הטקסט עצמו יכול להיות הגמוני אולם אין זה מספיק מאחר ואנו כקהל מחליטים מה אנו עושים עם הטקסט הזה. אם אני רואה היום את הסרט ואני בסיטואציה של שינוי והעצמה, במקום שאני רוצה להלחם על מקומי – אני אזדהה עם הדמות שעושה את זה או אני אתעלם מהנפנופים של הטקסט, מהקודים, מהאיתותים שמכוונים אותי למסר ההגמוני ואני אפשר את הטקסט באופן אופוזיציונרי אבל הטקסט הוא טקסט הגמוני. וזה למעשה הרעיון – אין זה משנה מה הטקסט מייצג אלא משנה מה אני עושה איתו כקהל, כצופה. והטענה היא שאופן ההתקבלות לא בהכרח תואם לאופן שבו הטקסט מנסה להעביר את המסר. זו הגישה התרבותית שכל אחד מאיתנו וקבוצות פרשניות שונות, קהילות, יכול לפרש את אותו טקסט בצורה שונה. בטקסט סגור הטענה היא שהטקסט יותר מוביל אותנו לכיוון מסויים אולם עדיין אנו יכולים שלא לקבל אותו. עדיין ניתן לומר שהטקסט מנסה להגיד שהמחבלים הם כאלה וכאלה, אולם אני חושבת שלא כל פלשתינאי הוא מחבל. דהיינו, עדיין אנו יכולים להציג עמדה אופוזיציונרית מתוך תפיסת הולם שלי, מנקודת המבט שלי, מסיטואציה ספציפית שבה אני מצויה, שתשפיע על צורת הפרשנות שלי.
לסיכום – ב-" הצבע ארגמן: נשים שחורות כקוראות תרבותיות" בובו טוענת שהנשים השחורות הן לא פתיות תרבותיות המתקשות להבין את הטקסט התקשורתי ואת ההתייחסות השלילית אליהן בטקסט, לגזע שלהן בטקסט, אלא הן ביקורתיות לטקסט וטוענות שהטקסט לא מייצג אותן נכון ושהבעיה הנשית השחורה הגזענית אינה מיוצגת כראוי בטקסט והן דווקא בוחרות להזדהות עם הדמות שנותנת להן כוח והעצמה, במיוחד מתוך הקשר חברתי-פוליטי של מאבק במעמדן, במקומן בחברה.
חזרה אל: תקשורת כתרבות