הקשר בין חברה ותרבות יכול להיות מיוצג על ידי שני דימויים:
הדימוי הראשון נקרא ארגז כלים – של סוידלר.
הדימוי השני – דג במים – של קארי.
מטאפורה זו מייצגת תפיסה לפיה התרבות היא מאגר של חומרים, נרטיבים ואסטרטגיות פעולה, המאפשר לשותפים חופש בחירה מוגבל למלאי הקיים ולהקשר החברתי.
הטענה היא שהתרבות מהווה מאגר כמו ארגז כלים שיש בו כל מיני סוגים של חומרים ואביזרים וכלים, שאנחנו בני התרבות יכולים להשתמש בהם. הכלים הם סמלים, נרטיבים, מיתוסים שהתרבות מאפשרת לנו להשתמש בהם. היא יוצרת אותם בארגז הכלים ונותנת להם לגיטימציה. בהתאם לארגז הזה, בהתאם למה שמקובל, אנחנו מתנהגים בחברה ויוצרים את המציאות. אנו, כבני אותה תרבות, יש לנו את הארגז ואפשרות בחירה בתוך הארגז. כל אחד יכול לבחור איך הוא מתנהג, על-פי איזה נורמות או סמלים. כלומר, יש חופש בחירה כלשהו.
דג במים – קארי – מייצג תפיסה לפיה פעולת התרבות עוטפת אותנו עד שאנו לא חשים בעטיפה. הטענה היא שאנחנו לא מודעים לקיומה ולהשפעתה, כשם שהדג אינו מודע למציאות הקיימת מעבר למים שבתוכם הוא חי.
במבוא ליבס מנסה להשוות בין הגישות וטוענת ששתיהן מתייחסות באופן שונה מהמקובל במקום התרבות בחברה, ובעיקר בפן של ההשפעה על בני התרבות. כלומר, ההשפעה של התרבות על בני התרבות. רוב מחקרי התקשורת דנו בהשפעות של בעלי הון, בעלי כוח וכל מיני סוגי השפעת על בני התרבות, וכאן יש תפיסה שונה. מבחינת ההשוואה בין שני החוקרים עצמם ניתן לומר שקארי נותן הרבה פחות חופש מסוידלר. הוא טוען שאנחנו לא מודעים ולכן אין לנו את חופשה הבחירה, בעוד שסוידלר נתן חופש בחירה. בכל אופן, שניהם לא מתייחסים לבעלי השליטה, האליטות כי כולנו נמצאים באותו המקום, שוחים באותם המים ומשתמשים באותו ארגז כלים.
חזרה אל: תקשורת כתרבות
