בספרה "צרות של מגדר" ג'ודית באטלר מערערת על ההבחנה המקובלת בין מין ביולוגי ומגדר חברתי. היא טוענת כי גם המין הביולוגי כביכול הוא הבנייה חברתית הנחקקת על הגוף מתוך פרקטיקות דיסקורסיביות היסטוריות. במילים אחרות, זהות מגדרית בעבור ג'ודית באטלר אינה קשורה או נבנית על מהות פנימית הקודמת לשיח החברתי ההבנייתי, אלא תוצר של פעולות והתנהגות שמוכתבים על ידי הכוח של מוסכמות חברתיות.
באטלר מבססת את תפיסתה על רעיונותיו של מישל פוקו ב-"לפקח ולהעניש" לפיו דיכוי מוטבע על גבי גופם של המדוכאים (במקרה של פוקו, אסירים ומשוגעים). מהותו של האדם אינה קודמת לסדר החברתי שמכונן אותו. באטלר מעתיקה את טענתו של פוקו לתחומי המגדר וטוענת כי אין מהות נשית או גברית הקודמת לסדר החברתי שמכונן אותם.
באטלר סבורה כי החלוקה הבינארית של גבר\אישה מבוססת על האיסור התרבותי על הומוסקסואליות וכי נשיות וגבריות מובנים דרך ההגמוניה ההטרוסקסואלית שמאשרת את ה"טבעיות" כביכול של הקטגרויות המיניות ובאותו עת מבטלת אפשרויות של מיניות אחרת.
באטלר תופסת את המגדר כמנגנון הבנייתי שמכונן את המין כמהות "טבעית" הקודמת לשיח. ואם המין אינו טבעי והמגדר אינו פועל יוצא שלו, באטלר טוענת כי ההבנייה שלהם היא בגדר פעולה או ביצוע ובלשונה שלה "פרפורמטיביות". באטלר מדגימה את הפרפורמטיביות של המגדר דרך הדוגמה החתרנית של הופעות דראג שמדגישות לטעמה את הטבע המלאכותי של הופעה והתנהגות נשיים על דרך ההגזמה והפרודיה. במילים אחרות, הכוונה ב"פרפורמטיביות" של המגדר היא כי המגדר הוא בגדר ביצוע שמכונן על ידי חיקוי של התנהגויות הנתפסות על ידי השיח כנשיות או גבריות, וכי אותו שיח מציג את ההתנהגויות האלו כפועל יוצא טבעי של זהות מינית "מקורית".
מהטענה אודות הפרפורמטיביות של המגדר יוצאת ג'ודית באטלר בכדי לבקר את הגישות הפמיניסטיות המדברות אודות הסובייקט הנשי, וטוענת כנגדם כי הן משתמשות באותו היגיון שמראש יצר את ההבחנה בין גברים ונשים. חשיפת אופיו הפרפורמטיבי ולא-מהותני של המגדר מחייב בעבור באטלר דקונסטרוקציה של מושג הסובייקט המגדרי (ובכלל) ובכדי לחשוף את טבעו ההסכמי ותלוי השיח.
