העם נגד עצמו – איך איבדנו את האמונה בדמוקרטיה?

משהו עמוק נשבר בשנים האחרונות. לא רק פוליטיקאים שנראים יותר כמו סלבריטאים, לא רק מתקפות על עיתונאים, שופטים או מהגרים – אלא התחושה שכללי המשחק עצמם התרוקנו. הדמוקרטיה כבר לא נראית כמו הבטחה, אלא כמו הצגה עייפה, שהעם איבד בה עניין.

במסה קצרה ועמוקה בשם The Old is Dying and the New Cannot Be Born (2019), הפילוסופית ננסי פרייזר, אחת ההוגות החברתיות הבולטות של זמננו, שואלת: איך הגענו למצב שבו הציבור מאבד אמון בדמוקרטיה, גם כשהוא חופשי לבחור ולהצביע? והתשובה שלה חותכת: הדמוקרטיה הליברלית הפכה למסגרת חלולה – כי נבנתה על בסיס כלכלי מעוות.

 

איך הפך הסדר הישן לאויב העם?

פרייזר טוענת שהמשבר הנוכחי של הדמוקרטיה הליברלית לא נולד בגלל "העם הבור", או בגלל פופוליזם רעשני – אלא בגלל הברית הארוכה מדי בין הליברליזם לבין הניאו-ליברליזם הכלכלי.

במשך עשורים, פוליטיקאים ליברליים – מהקלינטונים ועד אובמה, מהמרכז-שמאל האירופי ועד מפלגות שמאל ציוניות – אימצו עקרונות של שוק חופשי, הפרטה, קיצוץ בשירותים, Deregulation והפחתת מיסוי לעשירים, בשם "יעילות" או "אחריות פיסקלית".

אבל בעוד הערכים הליברליים הבטיחו זכויות אדם, חופש ביטוי ושוויון פורמלי – הניאו-ליברליזם הכלכלי יצר אי-שוויון קיצוני, חרדה תעסוקתית, והעמקה של תחושת זניחה בפריפריות החברתיות. וכך, בעיני רבים, הדמוקרטיה כבר לא נתפסה ככלי לשינוי – אלא כקונספירציה אלגנטית לשימור הכוח.

 

"הפופוליזם" הוא לא המחלה – הוא הסימפטום

הפופוליזם, אם כך, אינו פתולוגיה שמאיימת מבחוץ – אלא תגובה רגשית עמוקה לתחושת בגידה. האנשים שאיבדו אמון במערכת לא בהכרח איבדו אמונה בדמוקרטיה עצמה – אלא במי שמייצג אותה.

פרייזר מזהה את הקול הזה, לא מתוך הסכמה, אלא מתוך הקשבה: הבוז לאליטות, הנוסטלגיה ל"אנחנו" אותנטי, תחושת ההשפלה מול גופי תקשורת ומשפט – כל אלה הן תוצאות של סדר פוליטי שהפריד בין העם לבין האפשרות להשפיע באמת.

 

האם אפשר לבנות ברית חדשה?

הפתרון, מבחינת פרייזר, אינו חזרה נוסטלגית לעבר, וגם לא ויתור על ערכי הליברליזם – אלא בנייה מחודשת של ברית בין צדק חברתי לדמוקרטיה: בין חופש אישי לבין שוויון כלכלי, בין זהות לבין כלכלה פוליטית. היא קוראת למהפכה רכה: לא עוד ניהול אלגנטי של המציאות, אלא הצעת אופק אמיתי – שבו אנשים מרגישים לא רק חופשיים, אלא נראים, מועצמים, נחשבים. זו אינה רק שאלה של מדיניות – אלא של דמיון פוליטי.

 

בישראל של 2025, נוכח מחאות, חוקים שנויים במחלוקת, ואובדן אמון עמוק, הקריאה של פרייזר מהדהדת בבהירות:
אי אפשר לבנות דמוקרטיה יציבה כשחצי מהעם מרגיש שהכול מכור מראש. אי אפשר לדבר על שיח תרבותי כשחיים כלכליים בסיסיים לא מובטחים. והבשורה שלה – הפשוטה והקשה גם יחד – היא זו: אם לא נבנה את החדש, לא יהיה למה להתגעגע כשגם הדמוקרטיה תמות.

 

לדעת עוד:

עוד דברים מעניינים: