סיכום: ימי ירושלים האחרונים – אברהם דיסקין

ימי ירושלים האחרונים / מפת המפלגות: 1949-1999

שיטת הבחירות בישראל החלה כדומה לאלו שנהוגות במדינות דמוקרטיות מערביות: הפרלמנט -הכנסת היא הגוף הנבחר שאחראי על מינוי הממשלה ויכול לפטור אותה באי-אמון. מחלוקות רבות הולידו מערכת רב-מפלגתית כאשר הממשלה נשענת על קואליציות רב-מפלגתיות ומפלגות הציר (המפלגות החיצוניות שמימינן ומשמאלן כוחות שקולים) נותנות את הטון. נושאי המחלוקת העיקריים היו חוץ וביטחון.

ההגדרה למפלגות רואה אותן כארגונים המתחרים על תפיסת השלטון או על השתתפות בו. המפלגות הוגדרו בצורה פורמאלית רק ב-1969. עד אז היו נהוגות "רשימות מועמדים" אשר הגישו את המפלגות שלהן או אזרחים מן השורה לייצוג בכנסת. עקב קבלת חוקי מימון המפלגות ב-69' ובהסדר קבע ב-73' התמסד מעמדן. עם זאת רק ב-92' נקבע "חוק המפלגות" שהגדיר אותן כ-"חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגן בכנסת ע"י נבחרים". כדי לזכות במעמד של מפלגה יש להירשם אצל רשם המפלגות ולקבל את אישורו – עליו ניתן לערער. הדרך הקלה ביותר לנתח את מפת המפלגות היא ע"פ ציר זמן שיסביר כיצד נקבע אופייה ואת השינויים הרבים שחלו בה. התקופה הראשונה החלה שנה לאחר קום המדינה וכללה 5 מערכות בחירות.

1949: האסיפה המכוננת – הבחירות הראשונות קבעו את אופייה הראשוני של המדינה ושל מפת המפלגות. לצד מפלגות שפעלו בארץ טרם הקמתה נוספו מפלגות חדשות שחלקן קיימות עד היום.

בשנה שחלפה מקום המדינה ועד לבחירות לכנסת הראשונה שימשו 37 חבריה של "מועצת המדינה הזמנית" כפרלמנט זמני. הרכבו נקבע ע"פ תוצאות הבחירות ל"אסיפת הנבחרים" ב-1944 וע"פ משא ומתן של המפלגות שקדמו להקמת המדינה. מפלגות המרכז היו מעוניינות בצירוף מפלגות שוליים לממשלה כדי להרחיב את הקונצנזוס. 37 החברים חתמו על מגילת העצמאות וניסחו מסמכים משמעותיים. הבחירות הראשונות ב-49' היו לאסיפה המכוננת והכוונה הראשונית הייתה לאמץ חוקה. בחקיקה הראשונה שונה שמה של האסיפה המכוננת ל"כנסת" והוחלט על חקיקת מספר חוקי יסוד במקום חוקה. המפלגה שניצחה בבחירות אלה הייתה מפא"י – 46 מנדטים (ועוד 2 של מפלגות מקורבות אליה). מעמד דומיננטי זה השתמר קרוב ל-30 שנה בנוסף לשליטה שהייתה למפלגה בשנים לפני קום המדינה. המפלגה השנייה בגודלה הייתה מפ"ם שהייתה שמאלנית יותר בצביונה. מפ"ם נחשבה למפלגה המקורבת ביותר לפלמ"ח ולכן זכתה לאהדה רבה – 19 מושבים. סה"כ זכה מחנה השמאל כולו ל-71 מושבים והיווה גוש חוסם שהבליט את כוחה של מפא"י כמפלגת ציר. המפלגות הדתיות: מחנה זה הורכב מ-4 מפלגות שרצו יחדיו בבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת (לראשונה ולאחרונה מאז) תחת השם "החזית הדתית המאוחדת" וזכו ל-16 מושבים. מחנה הימין: ניתן לראות במפלגת "חירות" כמייצגת את הימין הלאומי ואת הציונים הכלליים כמייצגים את הימין הכלכלי-חברתי. מחנה הימין המתון יוצג ע"י המפלגה הפרוגרסיבית שהייתה איחוד של 2 מפלגות ציוניות וזכתה ל-5 מושבים. תוצאות אלה הביאו לכך ששתי הממשלות הראשונות שכיהנו בתקופת הכנסת הראשונה נשענו על קואליציה שכללה את מפא"י, המיעוטים, החזית הדתית, הפרוגרסיביים והספרדים.

שינוי דמוגראפי ויציבות מפלגתית: 1951-1961. עקב גל העליות והשינוי הדמוגראפי החד עלה מספר הבוחרים פי 2 (יותר ממיליון בוחרים). על אף השינוי נשמרה יציבות בכוחן של 3 המחנות העיקריים בעיקר בגלל שהמפלגות האחרות איזנו את כוחה של המפלגה שזכתה ליותר מושבים. המחנות התחלקו ל-4: שמאל, ימין, דתיות וכאלה שלא השתייכו במובהק למחנה כלשהו. חוץ ממקרה אחד לא היו מקרים של פוליטיקאים שעברו ממחנה אחד לשני. שינוי פנימי דרמטי חל ב-54' במחנה השמאל כאשר חברים ממפלגת מפ"ם פרשו ממנה והקימו את "אחדות העבודה" שזכתה לאותו מספר משובים כמו מפ"ם. בימין ב-61' התאחדו הציונים הכלליים והפרוגרסיביים והקימו את המפלגה הליברלית. במפלגות הבודדות חלו שינויים אלקטוראליים רבים במהלך אותן 10 שנים. המחנה הדתי פוצל ל-4 מפלגות ב-51' וב-55' הוקמה המפד"ל מאיחודן של 2 מפלגות. מפא"י המשיכה לשמש כמרכז הקואליציה בתקופה זו. רה"מ בן-גוריון סירב לשתף בקואליציה 2 מפלגות שנתפסו כקיצוניות בעיניו – חירות (בראשותו של בגין) ומק"י (המפלגה הקומוניסטית).

ניצני מפת המפלגות החדשה: 1965-1973. הבחירות ה-5 בשנת 61' היו בצל פרשת לבון שעוררה ביקורת ציבורית ופוליטית חריפה כלפי הממשל והביאה לשינויים דרמטיים במפת המפלגות. נוצר קרע בין בן-גוריון ולבין שותפיו במפלגות האחרות. הוקם "מועדון ה-4": גוש שהורכב מ-4 מפלגות – הליברלית, המפד"ל, מפ"ם ואחדות העבודה שכולן היו שותפות של מפא"י בקואליציה. בסופו של דבר התמוטט הגוש כי לא הייתה דרך להקים ממשלה ללא מפא"י והוקמה ממשלה חדשה ע"י לוי אשכול שהפך לרה"מ ב-63'. בן-גוריון פרש ממפא"י והקים מפלגה חדשה ואילו אשכול הקים מערך אלקטוראלי משותף (המערך הקטן) של מפא"י ואחדות העבודה (45 מושבים). במחנה הימין בגין, שמאס במעמדה הנמוך של מפלגתו חירות ניסה להשיג לה לגיטימציה ע"י הקמת מפלגה משותפת איתה והמפלגה הליברלית – גח"ל. גח"ל השיגה 26 מושבים והייתה זו הפעם הראשונה בה זכתה מפלגה כלשהי למס' מושבים כה גדול מאז מפא"י והמערך.

ב-68' ערב המלחמה מצורפים לממשלה 3 שרים מגח"ל (כך הוסר הטאבו מחירות להצטרף לקואליציה): משה דיין – שר הביטחון בממשלת הליכוד הלאומי, מנחם בגין (גח"ל) ויוסף ספיר. כך הוקם המערך הגדול/מפלגת העבודה מאיחודם של המערך הקטן, מפא"י ואחדות העבודה עם אנשי רפ"י (מפלגתו של בן-גוריון). כלומר- מפא"י בתוספת המפלגות שפרשו ממנה בעבר. העבודה זכתה ל-60 מושבים בשיתוף עם מפלגות מיעוטים שהיו מקורבות אליה.

תחושת המחדל של 73' קבעה את תוצאות הבחירות: המערך (שניצח) ירד ב-5 מושבים ומצע הבחירות שלו בוסס על חתירה להסכם שלום בועידת השלום בז'נבה. הצטרפותו של אריאל שרון באותה שנה למפלגה הליברלית ודרישותיו ושל אחרים להרחיב את גח"ל הביאו להקמת הליכוד – איחודן של מפלגות שונות (מהימין, המרכז ואף מהמערך). הליכוד זכה ל-39 מושבים אך נשאר באופוזיציה. כעת מפא"י שימשה כמפלגת הציר של הממשלה כאשר לצידיה קואליציות צרות. לא התאפשרה קואליציה ללא מפלגת ציר כי פירושו של דבר היה שיתוף פעולה בין מפלגות הימין והשמאל הקיצוניות תוך התעלמות ממפא"י הגדולה.

ממהפך למהפך: 1977-1992. מהפך 77': הליכוד ומפלגת ד"ש החדשה והפופולארית (עקב מחאתה על מלחמת יום-כיפור) זכו לרוב של 63 מושבים. מנחם בגין הקים את ממשלתו בתמיכת המפלגות הדתיות והצטרפו אליו נציגי מפלגות שונות. בחירות 77' סימלו תחילתה של נחיתות אלקטוראלית למפלגות העבודה ולמפלגות שמשמאלה. ממשלת בגין והליכוד סבלו במהלך השנים מפרישות רבות, מפלגות קטנות של הימין לא החזיקו מעמד לאורך זמן. כך גם במחנה הדתי חוץ מש"ס שהוקמה בתחילת שנות ה-80 והתחזקה מאז.

בשנת 84' הצטרפו 2 מפלגות ימין בעלות 3 מנדטים לגוש המערך וכך נוצר תיקו בין השמאל והימין. נוצרה ממשלת אחדות לאומית שהתקיימה עד 1990 בהנהגת 2 המפלגות הגדולות ובהשתתפות מפלגות אחרות מהימין, המרכז והמחנה הדתי. ממשלת שמיר נפלה ב-90' עקב הצבעת אי-אמון לראשונה בתולדות המדינה ובעיקר בגלל כוחן של המפלגות הקטנות. עקב ריבוי מפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה נעלם יתרונו הגדול של מחנה הימין. רבין הקים ב-92' ממשלה בהשתתפות העבודה, מר"צ וש"ס (סה"כ – 61 מושבים לשלושתן). ש"ס פרשה מאוחר יותר והפכה את ממשלת רבין לממשלת מיעוט שנתמכת גם ע"י 2 המפלגות הערביות.

ריסוק מפת המפלגות: 1996-1999. כוחן של המפלגות הקטנות עלה מאז מהפך 77' והביא לנפילת הממשלה ב-90'. כתוצאה מכך נחקק חוק הבחירה הישירה שהביא לתוצאות שליליות בעיקר. בבחירות 96' ירד כוחן של המפלגות הגדולות והליכוד נאלץ לוותר על מושבים לטובת 2 מפלגות שראשיהן איימו להשתתף כמועמדים עצמאיים לראשות הממשלה. בנוסף הופיעו ישראל בעלייה והדרך השלישית שזכו לתמיכה רבה. כוחן של המפלגות הערביות עלה ושל מר"צ ומולדת ירד.

1999 – עם ההיערכות לבחירות הכנסת ה-15 התחוללו שינויים רבים במבנה הסיעתי של הכנסת: חברי כנסת רבים פרשו מסיעותיהם והקימו מסגרות חדשות וזאת כדי ליהנות מהמערך המפלגתי החדש ומהמימון המפלגתי. תוך חודשיים התפלגו סיעות רבות: העבודה התפלגה ל-2 סיעות – העבודה וישראל במרכז. חודש אח"כ התפלגה ישראל במרכז והתירה את העבודה עם 29 חברים בלבד. סיעת הליכוד-גשר-צומת התפלגה ובליכוד נותרו 19 חברים בלבד. שליש מהמפלגות שנרשמו בועדת הבחירות נשענו בעיקר על הסיעות הותיקות, כל השאר היו חדשות יחסית.

שינויים פוליטיים מרחיקי לכת אלה הביאו למצב של חוסר ודאות לגבי העתיד הפוליטי בישראל ותהייה אם כך יהיה ניתן לפתור את נושאי החוץ והביטחון.

ראה גם:

המפלגות בישראל ומערכת הבחירות

שיטת הבחירות

מערכת הבחירות בישראל

חברה ופוליטיקה בישראל

סיכומי מאמרים אקדמיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: