יש נקודת מבט אידיאולוגית – צבר של טקסים המייצר יצירת קהילה לאומית וקהילות משנה. לדוגמה, טקס חברתי על ועדת חקירה ממלכתית. כל החברה מתכנסת ועושה דיון, אופן הדיון כבר ידוע מראש. היום זה שריפה, מחר זה הסערה, מחרתיים זה רעידת האדמה. העובדות מוצגות לנו בצורה שאנחנו כבר יודעים אותה. טקס שידוע מראש. מה מייצר הטקס הזה ? קהילות מדומיינות. כי אם כולנו יודעים איך הטקס נראה, וכולנו יודעים מה תפקידנו בטקס. למשל, כולנו ידענו שבטקס של השריפה, התפקיד שלנו הוא לשבת מול הטלוויזיה שעות ארוכות, ולעשות 'אוי אוי אוי'. גם התרומות של האזרחים לצפון, היא חלק מאותה קהילה מדומיינת. יוצר קירבה בין זרים. גם אם אנחנו לא מכירים אנשים מהישוב שנשרף, כולנו הרגשנו שאנחנו מכירים אותם. עצם הרעיון של הלאומיות נובע מאותה קהילה מדומיינת. הייתה זו יצירה שהיא חלק מהלאומיות ! כמו לספר על ישראלים מצליחים בעולם. פרס נובל, שחקן באנ.בי.איי. אנחנו לא מכירים אותם, הם לא חלק מהקהילה הממשית שלנו, הם כן חלק מהקהילה המדומיינת שלנו (מלשון דימוי ולא דימיון) – תחושה משותפת של קרבה.
העיתונות האידיאולוגית יוצרת קהילות דיבור ומציאות משותפת. בעודה מייצרת את תחושת החיבור היא גם מייצרת את ההדרה, כי אם תוך כדי סיפור על השריפות אנחנו עסוקים באיזה דרוזי התחיל את השריפה, ונורא חשוב שהוא דרוזי, אז יחד עם 'מי אנחנו' מוצגת ההגדרה 'מי אנחנו לא' – אנחנו לא התחלנו את השריפה.
עיתונות איכותית מול עיתונות פופולארית
שבע פתיחות לעיון בתקשורת – יצחק רועה
ראה גם: לשון, חברה ותרבות