היסטוריה של מלחמת העולם השנייה: מדיניות הפיוס

ברקע של מדיניות הפיוס של בריטניה עומדת האמונה של צ'מברלין שאם הוא ירצה חלק משאיפותיו של היטלר, הוא יימנע מהצורך במלחמה. יש לזכור שברקע עמדה מלחמת העולם הראשונה והקטל הנורא שהיא הביאה עימה. מלחמת העולם השניה היא אירוע נדיר בהיסטוריה העולמית שבו ברור מאד מי היו הרעים ומי הצד הצודק יותר. מלחמת העולם הראשונה היתה מאד שונה. אמנם גרמניה התחילה בה, אבל לא היתה אחראית עליה לבדה. המלחמה המיותרת והרצחנית הזו הוציאה את החשק להילחם, והעלתה מאד את התנועה הפציפיסטית. בעקבותיה נוסד חבר העמים, ב 1925 הסכם לוקרנו – יחס אנטי מלחמתי מאד חזק. ברקע עמדו גם התנאים המשפילים של חוזה ורסאי. בבריטניה היתה תמימות דעים שהיה בו חוסר צדק כלפי גרמניה. הכלכלן הבריטי קיינס טען כבר ב 1919 שתנאי ההסכם יובילו למשבר כלכלי וחוסר יציבות בגרמניה. זה הוביל לקבלה של הדרישה הגרמנית לביטול ורסאי. גורם נוסף שחיזק את הפייסנות הבריטית היה הפחד הגדול מהקומוניזם. לא היה צריך להיות נאצי כדי לראות באיום הקומוניסטי כאיום גדול יותר על בריטניה הקפיטליסטית. בנוסף היטלר תמיד טען שהוא שואף להתפשט מזרחה, ולא איים בגלוי על בריטניה. בשנים שבין מלחמות העולם יש הרבה מאד קשיים כלכליים וחברתיים. המצב של השכבות הנמוכות קשות ביותר ויש אבטלה קשה בצפון אנגליה, והפריפריה הקלטית. פוליטיקאים רבים דורשים להשקיע יותר בכלכלה ובחברה ולא בצבא ובמלחמה. גם להקשר האיפריאלי יש חשיבות גדולה: בהודו יש כבר תנועה לאומית חזקה – הקונגרס הלאומי נוסד כבר ב 1885. ב 1935 הוא מקבל הבטחה לשליטה עצמית, בשיאו של מאבק מאד קשה אך מוצלח יחסית. הבריטים יודעים שהאליטה ההודית כבר לא מוכנה להילחם את מלחמותיה של בריטניה – והם חששו ממרד שיפרוץ שם במקרה של מלחמה. חשש נוסף היה שהדמיניונים לא יצטרפו למלחמה. גורם חשוב נוסף זה מה שקורה בצרפת. זו היתה בעלת הברית הטבעית ביותר של בריטניה. יש הבנה ברורה שבריטניה לא יכולה לפעול לבד, היא חייבת תמיכה, ובראש ובראשונה מצרפת. בצרפת המצב דומה, אך חמור יותר מכיוון שהמלחמה הגדולה נערכה על אדמתה. מעבר לכך היה שם גם פחד יותר גדול מכיבוש גרמני, שהוביל למדיניות מאד הגנתית (קו מאז'ינו). בריטניה לא נתפסה כמשענת משמעותית. יש שם חוסר יציבות פוליטי בולט, שחיתות רבה, מתח גדול בין ימין לשמאל. דוגמאות לכך הן שגם ביום הפלישה לחבל הריין וגם ביום של האנשלוס לא היתה בצרפת ממשלה. כל מדינה התקפדה בניסיון להגן על עצמה, ולא היתה מוכנה לתת סיוע אמיתי לשכנתה. הצבא הבריטי, וכן חיל האוויר והצי היו קטנים וחלשים, כפי שעולה מדוח סודי מ 1935. היתה התנגדות גדולה לגיוס חובה.

התקשורת באותה תקופה התמצתה בעיקר בעיתונות, רדיו ויומני קולונוע. אלו היו מדיות שהגיעו להרבה מאד אנשים והשפיעו מאד. הטיימס, אחד העיתונים הבריטיים המובילים תמך בהתלהבות במדיניות הפיוס. כלי תקשורת אחרים תמכו באופן מתון יותר, ולעיתים אף התנגדו לה. ברדיו, BBC תמך, ושאר התחנות היו פחות ברורת בדעותיהן. הסיקור של גרמניה בבריטניה היה סלקטיבי, והשמיט את רוב הפנים האפלים של המשטר הנאצי. דבר נוסף היה הימנעות מפרסום דברים שירגיזו את הגרמנים. קל יחסית לדעת מה התקשורת חשבה, קשה יותר לדעת מה חשב הציבור הרחב. ב 1935 נערך סקר דעת קהל מקיף – אירוע נדיר, בשם סקר השלום. השתתפו בו 11 מיליון בני אדם. הסקר מראה תמיכה עצומה בהישארות בחבר הלאומים, שנתפס ככזה שיכול לאזן ולסייע לשימור השלום (בניגוד לממשלה, שלא ממש סמכה על חברה הלאומים). גם התמיכה בצמצום החימוש גדולה ביותר, אם כי מעט פחותה. בסופו של דבר אנו רואים שהציבור נחוש להימנע ממלחמה. למרות זאת אנחנו עדים פה לחשש מצורך לצאת למלחמה.

מי התומכים במדיניות הפיוס? האליטות הקפיטליסיטיות, קבוצות הקשורות לממסד, רוב השמרנים, הכנסיה האנגליקנית, אנשי הימין הקיצוני, והשמאל הקיצוני הפאציפיסטי. רבים מהם מבקרים בגרמניה הנאצית מתוך אמונה שקשרים אישיים יגדילו את הסיכוי לשלום.

המלך אדוארד השמיני, שפרש מהמלוכה ב1936 עקב נישואיו לגרושה אמריקאית בשם גב' סימפסון, היה תומך נלהב במדיניות הפיוס. הטענה היתה שהוא כה התלהב מהיטלר, שאם האחרון היה כובש את בריטניה הוא היה מתמנה לשליט הנאצי שלה. זו דוגמא נדירה של בריטי שממש תומך באידיאולוגיה הנאצית. "האיחוד הבריטי של הפשיסטים" בראשות אדוארד מוזלי, שחיקה את המפלגה של מוסוליני. חברי הקבוצה היו מוכנים לחיות בשלום עם אירופה נאצית, כל עוד בריטניה תשמור על האימפריה. קבוצות פאציסטיות המשיכו להתנגד למלחמה ממש עד הרגע האחרון, למרות שלא היו להן אשליות לגבי אופי המשטר הנאצי.

למרות הכל במדיניות הפיוס היה הגיון מסויים. זה גם לא היה עניין סטטי – ואכן הביקורת עליה הלכה וגברה לקראת 39. בסופו של דבר נראה היה לאורך זמן רב לפחות לאנשים מסויימים שזו האופציה הטובה ביותר. כמובן שבהיסטוריה אין טעם לשאול את השאלה מה היה קורה אילו. האלטרנטיבות היו 2: הפעלת חבר הלאומים – אך הוא הוכיח את עצמו כלא יעיל במקרים של פלישת יפן למנצ'וריה, ואיטליה לחבש. האופציה השנייה שאותה ניסה לקדם צ'רצ'יל היתה ברית עם ברה"מ וצרפת נגד גרמניה. אך איש מהתומכים בה לא היה בעמדת כוח משמעותית.

לורד האליפקס היה יועץ בכיר של צ'מברליין ותומך נלהב במדיניות הפיוס, שהגיע לתעורכת ציד בנובמבר 37 ונפגש בה עם היטלר, הימלר וגבלס. הוא והיטלר הגיעו להסכמה על כך שבריטניה תפקיר את מזרח אירופה, וצ'מברליין טען שזה היה הישג גדול. קריקטורה מהתקופה מציגה את היטלר כמטורף שמדבר שטויות, ואת האליפקס כמישהו כנוע שמקבל את כל מה שהוא אומר ושהיטלר משתיק אותו. כך שאפשר לראות כבר בסוף 37 ביקורת על מדיניות הפיוס.

אנטוני אידן התפטר מכיוון שהוא חשב שאסור לסמוך על היטלר, ובייחוד על מוסוליני, אותו הוא ראה כאדם בלתי צפוי לחלוטין. השמאל המתון הוא זה שביקר את מדיניות הפיוס, והדעה הזו הלכה והתחזקה בציבור הבריטי, עד לפרוץ המלחמה. אחת הדעות היא שדווקא בגלל הזמן הרב בו ננקטה מדיניות הפיוס חיזק את בהמשך את האחדות הפנימית וכושר העמידה של בריטניה.

המאמר עוסק בדיפלומטיה צבאית. הוא מנסה להפריך את התזה שגרמניה והיטלר ניסו ושאפו לחיות בשלום עם בריטניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. הוא לוקח 4 דוגמאות אותן מביאים בדרך כלל תומכי התזה הזו, וראה איך בעצם הן מוכיחות בדיוק להפך. הדוגמאות הן: ההסכם הימי, מינוי ריבנטרופ לשגריר בגרמניה, הניסיון לכרות ברית עם בריטניה והתקפת העצבים שהיטלר קיבל כשהוא שמע שבריטניה תוקפת אותו.

לגבי מינוי ריבנטרופ הטענה היתה שמינוי אדם כה בכיר לתפקיד מראה שהיחסים עם בריטניה היו חשובים להיטלר. ווינברג מראה שלמעשה עמדת השגריר לא אוישה במשך חצי שנה, שריבנטרופ כלל לא רצה את התפקיד, וקיבל אותו כ"פרס ניחומים", שהוא קיבל רשות לא להיות שם כמעט וניצל את הזמן הזה כדי לכרות בריתות עם היפנים והאיטלקים נגד בריטניה. בדברים האחרים הוא מראה איך משתמשים בעובדות באופן סלקטיבי ומתעלמים מגורמים אחרים שמחלישים את הטענה. וינברג מראה את הבעייתיות באינטנציונליות.

חזרה אל: היסטוריה של מלחמת העולם השנייה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: