יש רגעים שבהם נדמה שהחופש הוא מותרות של מי שהנסיבות האירו להם פנים. אך ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ, טען אחרת. בעומק החושך, הוא גילה את מה שכינה “החירות האחרונה של האדם” – היכולת לבחור את עמדתו כלפי מה שקורה לו. האמירה הזו אינה רק תיאור גבורה אישית; היא תפיסה פילוסופית רדיקלית על מהות האדם וחופש הרצון.
חירות שאינה תלויה בנסיבות
בעיני פרנקל, האדם אינו יצור פסיבי הנתון לכוחות הביולוגיה, החברה או הגורל. גם אם נסיבות חייו נכפות עליו, תמיד נותר לו המרחב הפנימי שבו הוא יכול לומר "כן" או "לא" למה שקורה. במחנות, הוא ראה כיצד אסירים שווים בתנאי סבל בחרו דרכים שונות לחוות את מציאותם: היו שנכנעו לייאוש, והיו ששמרו על נדיבות, שיתפו פת לחם, עודדו אחרים. זה היה הוכחה חיה לכך שגם במקום שבו הכול נלקח – נשארת הבחירה.
החירות הזו איננה אשליה פסיכולוגית; היא היסוד של האנושיות. כאשר האדם מאבד את תחושת הבחירה, הוא חדל להיות סובייקט – הוא נהפך לחפץ בעולם של סיבות. אבל כאשר הוא בוחר, אפילו בתוך הכפייה, הוא שב להיות אדם.
חופש וְאַחֲרָיוּת
פרנקל מזהיר מפני תפיסה רומנטית של חופש. חירות, בעיניו, אינה לעשות “מה שאני רוצה”, אלא לקחת אחריות על מה שאני עושה. “החופש,” כתב, “אינו אלא הצד השלילי של אחריות.”
זו הסיבה שבספרו הציע להקים, לצד פסל החירות בניו יורק, גם “פסל האחריות” בחוף המערבי של אמריקה – איזון סמלי בין הזכות לבחור לבין חובת הבחירה הנכונה. מכאן נולדת תפיסה מוסרית עמוקה: האדם אינו רק חופשי, הוא מחויב לבחור טוב. הבחירה אינה רק ביטוי לרצון, אלא גם קריאה מצפונית.
קל לראות את דברי פרנקל כגבורה של יחיד יוצא דופן, אך הוא עצמו התעקש שזו תכונה אנושית אוניברסלית. גם היום, במצבים פחות קיצוניים, אנו ניצבים מול “מחנות” אחרים: מגבלות כלכליות, מחלות, מצבי דיכוי או תלות. בכל אלה, אנו נבחנים לא בשאלה אם נוכל לשלוט במצב, אלא אם נוכל לשלוט בעמדתנו כלפיו. החירות הפנימית אינה בריחה מן המציאות אלא קבלת אחריות עליה מבפנים. היא היכולת לומר: איני חופשי לבחור את הסערה, אך אני חופשי לבחור כיצד להפליג בתוכה.
פרנקל והחירות כיסוד הרוח
בכך הלוגותרפיה של פרנקל מתגלה לא רק כפסיכותרפיה, אלא כאתיקה של רוח. האדם חופשי מפני שהוא בעל יכולת רוחנית – הוא יכול להתעלות מעל תגובותיו, להתבונן בעצמו, לבחור משמעות במקום אינסטינקט. פרנקל ראה בכך את היסוד הטרנסצנדנטי של האדם: היכולת לחצות את גבולות הפסיכולוגיה ולגעת בממד שבו האדם נעשה “תשובה לשאלה שהחיים שואלים אותו”.
החירות האחרונה איננה חופש גופני או פוליטי, אלא היכולת לומר “הנני” אל מול החיים. היא אינה מתבטלת גם כשנלקח ממך הכול, משום שהיא נמצאת בלב התודעה, לא במרחב הפיזי. ודווקא הידיעה הזו – שחופש כזה קיים – מעניקה לאדם כוח לחיות, ליצור, ולמצוא משמעות גם כשאין סיבה אחת נראית לעין.
