הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – תולדות המיניות

הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – תולדות המיניות

ראה: הפילוסופיה של המאה ה-20

פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים

תולדות המיניות הוא המחקר האחרון של פוקו שהתפרסם בשלושה כרכים, ב-76 אחד סמוך למותו ואחר אחרי מותו. גם בתולדות המיניות וגם בדיון על האמת הוא רוצה לחזור למודל יווני, יש מחשבה חיובית שלו. בחלק הראשון שמת יישב עם הדברים שדיברנו עליהם עד עכשיו הוא רוצה לשבור תבנית מסוימת שיש לנו לגבי המיניות. אנו חושבים שבמאה ה-19 היה דיכוי של המיניות התקופה הויקטוריאנית והפוריטניות. אחרי מלחמת העולם הייתה פתיחות, פסיכואנליזה עזרה לזה, אפשר לדון בדברים בגלוי. המיניות עברה מהשתקה והדחקה לפתיחות ודיבור. נראה שיש שיח על המין שלא היה קודם. לדעת פוקו זה לא תיאור נכון, במאה ה-19 יש דיבורים על המיניות בעיקר מבחינה רפואית. ואם כך, מה שהיה במחצית השנייה של המאה ה-20 לא כל כך שונה, זה הרחבה של שיח ופחות מעבר שיח. פוקו אומר שכל הדיבור על מיניות הוא גם תהליך של סוביקטיזציה. זו לא רק המשכיות אלא זה אפילו יותר חמור, כי ככל שאנו מדברים יותר על המיניות אנו יוצרים יותר דפוסים מסוימים לגבי המיניות, אנו יוצרים סוביקטיבזציה שבה לכאורה יוצרים משטור עצמי.

כל ספרי העצות, פינות בעיתונים וכ' שעוסקים במיניות בראייתו של פוקו יש ניסיון למישטור דרך פתיחות ודיבור. זה יוצר לחץ, ונורמות שרק דרכן מגיעים להגשמה עצמית, וכל זה הוא דיכוי הולך וגובר. אם השיח רפואי יש גם מקום לדמיון ומקומות לא ממושטרים אבל דווקא בדיבור יש מקום דכאני. זה מצד אחד משתלב לחלוטין עם מה שהוא עשה קודם לכן, אבל הוא מראה את זה בנקודות אחרות שיכולות להיות מפתיעות. השיח זה של הפתיחות הוא כל כך דומיננטי בשנות ה-70 ופוקו שופך על כך מים צוננים. הוא רוצה לומר שבהדחקה יש גם צדדים חיוביים ובהפתיחות שלילים, והמעבר הוא לא מחושך לאור.

הוא רצה לחזור לעמדה יוונית בסוג מסוים של טיפוח עצמי, משהו שקודם לסטואה. הוא ניסה לדבר על תהליכים חיוביים של סוביקטיביזציה, ואלו היו הניסיונות הממש האחרונים שלו ולא כתב הרבה.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר:

הכסף או החיים: כמה זה "מספיק"?

כמה כסף זה מספיק בכדי לחיות חיים מאושרים? אם התשובה היא "עוד" אז אין לכם סיכוי, אבל מבט אחר על העבודה והקניות יכול לשנות את זה.