בני שבט האשילפה (Achilpa), שבט ילידי באוסטרליה שטחנות הקידמה פוררו כמעט כל זכר שלו כיום, היו נוהגים להציב במרכז המחנה שלהם מוט עץ שבאמצעותו, כך האמינו, נברא העולם ושדרכו, כך האמינו, טיפס האב הקדמון שלהם אל השמיים. חוקר הדת מירצ'ה אליאדה השתמש בדוגמה של מוט האשילפה בכדי לתאר את מה שהוא כינה האקסיס מונדי – axis mundi (לטינית: ציר העולם). ה-axid mundi הוא אמונה במרכזו של העולם, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה תודעתית.
מירצ'ה קורא למרכז הזה "ליבו של הממשי", שכן בחברות מסורתית כל מה שהיה ידוע ומובן היה ממשי, והכאוס שבמסביב, מעבר לעולם היה הידוע, היה מאיים ומפחיד בגלל שהוא היה בלתי-ממשי. ללא נקודת מרכז, "בית", האדם היה אבוד בעולם חסר משמעות. כך, כאשר יום אחד אנתרופולוג מנוול חשב שזה יהיה מעניין לראות מה יקרה אם במקרה המוט של האשילפה ייגנב, התוצאה הייתה שבני השבט הסתובבו זמן מה בחוסר תכלית ואז פשוט נשכבו על הקרקע וחיכו שהשמיים יפלו.
כל עם והמוט שלו
לגחך על שבט פרמיטיבי ואקזוטי זה נחמד, אבל צריך לזכור שגם לנו היהודים היה מוט כמו זה של האשילפה, וכאשר הוא אבד גם אנחנו חשבנו שהשמיים עומדים ליפול. בית המקדש בעת העתיקה עמד במקום ממנו על פי האמונה החלה בריאת העולם (אבן השתייה), הוא עמד באתר בו התרחש סיפור מכונן של האבות הקדמונים (עקדת יצחק) והוא היה המקום שבו האלוהות בכבודה ובעצמה השתכנה. האקסיס מונדי, על פי אליאדה, הוא מרכז העולם מכיוון שהוא נקודת המפגש של שני צירים: ציר אחד אנכי המקשר בין השמיים והעולם התחתון וציר אחד אופקי המייצג את כל המסעות האפשריים על פני האדמה ואת נקודת ההתחלה ו(בתקווה) הסיום של כולם. כך המרכז, הבית, ניצב בדיוק באמצע של רשת הקואורדינטות שבני אדם מדמיינים בעולם.
התקף הלב של הממשי
לימים יצרה לעצמה הנצרות אקסיס מונדי מופשט משלה שבאופן הולם למדי למפגש של שני צירים נוצר בצורת צלב. בעבור הנוצרים, דמותו של ישו המתוח על הצלב הצביעה בראשה לשמיים, ברגלייה לגיהנום ושתי ידיה היו פרושות האחת לכיוון בריאת העולם והשנייה לכיוון אחרית הימים והגאולה. ישו עמד בעבור המאמין הנוצרי בדיוק בדיוק באמצע של כל זה, כך שבמקום למקם את הקשר עם האלוהות במקום מסוים, הנצרות המירה את המקום באדם (\אל) ובאירוע הסטורי שהיה לנקודת המוצא של המאמינים על מנת לעשות סדר ולהקנות משמעות לקיומם עלי אדמות.
אולם אותו "לב של הממשי" עבר התקף קשה כאשר, כמו שמרטין בובר אומר "פטישו של קופרניקוס" הלם בו וריסק את כל תמונת העולם שהדוגמה של הכנסייה הנחילה למאמינה והאדם, שרק אתמול ידע בדיוק איפה הוא נמצא בסדר הקוסמי, מצא את עצמו על כדור עגול שבו אין למעלה ואין למטה, שמסתובב סביב עצמו וסביב כדור בוער אחר בתוך מרחב עצום שכנגדו משול האדם לגרגר אבק.
מאז ועד היום היו מספר ניסיונות לשקם את האקסיס מונדי של התרבות המערבית. שפינוזה למשל, ניסה לשקם את הקשר עם האלוהות בכך ששם אותה בכל מקום והכל דבר (פנתאיזים) כך שבכל מקום יכול היה האדם לדעת איפה הוא נמצא ביחס אליה, ההומניזם ניסה למקם את האקסיס מונדי באדם עצמו ולראות את הפרט כמרכז העולם. היגל ניסה להסביר לאדם את מקומו במציאות דרך מקומו בתהליכים היסטוריים ואילו מרקס ניסה למצוא לו בית חדש בחיק הקולקטיב והחברה. הפשיזם והטוטליטריזם הציע לבני אדם אבודים אקסיס מונדי בדמות מנהיג חזק ואילו תרבות הצריכה הציבה את הקניון בתור בית המקדש החדש. אך האם לתרבות יש כיום באמת איזה אקסיס מונדי שכזה? משהו שמהווה את "ליבו של הממשי", מרכז שעושה סדר ומשמעות בקיום? לא בטוח.
בטוח יעניין אותך:
מה מעניין בטרגדיה היוונית ואיך זה קשור לסדרה שאתם רואים עכשיו?
