רעיון השיבה או החזרה הנצחית הוא אחד מעמודי התווך של הגותו של מירצ'ה אליאדה, היסטוריון דתות רומני ומן ההוגים החשובים של המאה ה-20. אליאדה ביקש להבין כיצד חברות דתיות תופסות את הזמן ואת הקיום האנושי בתוכו. מושג החזרה הנצחית מתאר את תפיסת הזמן במרבית התרבויות הדתיות הקדומות, ובבסיסו עומדת התפיסה שהזמן אינו לינארי, אלא מחזורי. הזמן מתחדש ומשחזר את עצמו באופן מתמיד, והאדם משולב בתהליך זה באמצעות פולחנים, מיתוסים וחיים דתיים.
מיתוס, פולחן וחזרה לזמן הקדוש
אחת מאבני היסוד של רעיון השיבה הנצחית אצל אליאדה היא ההבחנה בין שני סוגי זמן: זמן מקודש וזמן חילוני. הזמן המקודש נתפס כמעגלי, נצחי ומחובר למיתוס ולבריאה הראשונית, בעוד הזמן החילוני הוא הזמן ההיסטורי, הזורם בקו ישר ובלתי הפיך. עבור האדם הדתי, הזמן המקודש הוא הזמן המשמעותי, משום שהוא מחבר אותו למקור הקיום ולעולם האלוהי.
אליאדה מראה כיצד טקסים ופולחנים מהווים "מכונות זמן" שבאמצעותן האדם חוזר לזמן הבריאה הראשונית. כך, לדוגמה, ראש השנה או טקסי חידוש השנה בתרבויות קדומות אינם רק ציון של מעבר זמן, אלא שחזור סמלי של רגע הבריאה. פעולת החזרה בזמן מאפשרת לאדם להשתתף באקט הבריאה ולהתחדש.
מעגליות מול היסטוריות
רעיון השיבה הנצחית מנוגד באופן מהותי לתפיסת הזמן ההיסטורית שאפיינה את התרבות המערבית, במיוחד עם עליית המונותאיזם היהודי-נוצרי. בתפיסה ההיסטורית, הזמן נע מקדמה לאחור, מהבריאה אל הגאולה, ומעניק משמעות מוסרית להיסטוריה האנושית. בתרבויות המחזיקות בתפיסה המחזורית, לעומת זאת, הזמן אינו מתקדם לשום מקום: כל מה שקורה כבר קרה, ושום דבר חדש לא יכול להתרחש מחוץ לדפוסים הקוסמיים שנקבעו מראש.
אליאדה אינו מציג את החזרה הנצחית כנחלת תרבויות "פרימיטיביות" בלבד. הוא מדגיש שהרעיון מופיע גם בפילוסופיה מערבית, כגון אצל ניטשה, אשר חידש את רעיון החזרה הנצחית כאתגר מוסרי ואקזיסטנציאליסטי: כיצד יש לחיות אם כל רגע בחיינו ישוב על עצמו לנצח?
ביקורת ומשמעות רעיון השיבה הנצחית
אליאדה עורר לא מעט ביקורת מצד חוקרים אחרים במדעי הדתות, שטענו שתפיסתו רומנטית מדי או אוניברסלית מדי. יש שטענו שהוא מתעלם מן ההבדלים המהותיים בין תרבויות ומתמקד במבנים מיתיים על חשבון המציאות החברתית-היסטורית. אחרים הדגישו את תרומתו בהצבעה על תבניות עומק משותפות למגוון רחב של תרבויות.
רעיון החזרה הנצחית בוחן יחסנו לזמן, לחיים ולמוות. בעידן המודרני, שבו הזמן נחווה לרוב כתהליך בלתי הפיך של שחיקה והתקדמות, אולי יש ערך בחזרה לתפיסה מעגלית, המציעה נחמה ושייכות לסדר קוסמי רחב יותר. היכולת "לחזור בזמן" באמצעות טקסים וסיפורים היא לא רק אקט דתי, אלא גם אקט קיומי: היא מאפשרת לנו לחיות מחדש את רגעי המשמעות הגדולים ולמצוא את מקומנו בתוך רצף הקיום.