הפסיכולוגיה של השואה: הסברים פסיכולוגיים להתנהגות היהודים

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

ננסה להבין מדוע התקשו היהודים לעמוד על השינוי הדרמטי שהמשטר הנאצי חולל מבחינת היחס אליהם.

כאמור, היהודים היוו אחוז 1 מכלל האוכלוסייה הגרמנית, מצבם של היהודים בגרמניה לפני עליית הנאצים היה מעולה: היהודים היו מעורים מבחינה כלכלית (=עשירים) והן מבחינה תרבותית. כשפרסם היטלר את ספרו "מיין קאמפ" (=מלחמתי) היהודים קראו אותו ובמקום להרגיש מאוימים, הרגישו לעג כלפי הספר וכותבו – הספר היה כתוב רע, הן מבחינת הלוגיקה הפנימית שלו והן מבחינת הרמה/השפה שלו, היהודים לא חשבו שספר כזה גרוע יכה הדים. מנהיגי היהודים לא הרגישו תחושת חירום או תחושה של סכנה מאיימת, הם הרגישו שהאופציה של הגירה ועזיבה של גרמניה היא הרבה יותר גרועה.

האנטישמיות הלכה וגאתה והיהודים בשלהם חושבים שזו תקופה חולפת. ייתכן וכך היה כיוון שהיהודים באירופה היו רגילים לתקופות של אנטישמיות, זה היה קורה מדי פעם לאורך שנים, הם התרגלו לחיות כך ולא הרגישו שהפעם יהיה משהו שונה. אפילו חוקי נירנברג (1935) לא יצרו אצלם תחושה שהפעם הם צריכים להתעורר, להיפך – היהודים חשבו שהחוקים נועדו להגן עליהם, לארגן את החיים (אמנם אני צריך לשבת על הספסל בנפרד, אבל לפחות בספסל הזה לא יפגעו בי).
יש כאן סוג של עצימת עיניים או הכחשה.

הפרק בספר נקרא "יישום מושגים פסיכולוגיים להבנת התנהגות הקורבנות והניצולים", ניסוח טוב יותר שמייצג נאמנה את הטקסט היה "אילו צרכים פסיכולוגיים מילאה האנטישמיות כלפי היהודים".

א. חוקי הגזע (=חוקי נירנברג) בעצם מילאו 3 פונקציות עיקריות עבור הגרמנים:

1. יצירת מרחק חברתי – צמצום האינטראקציה בין הגרמנים ליהודים

הגרמנים חיו ברובם בתקופה הזאת באופן מעורב עם היהודים, זה גרם להכיר בכך שיש יהודים נחמדים, ויש פחות נחמדים, ובעיקר תרם להבנה שהיהודים הם בני אדם כמו כל אחד אחר. כלומר, הקרבה ליהודים מנעה יצירת סטריאוטיפ – כדי לשמר סטריאוטיפ צריך ליצור "מרחק חברתי" (אחת הדרכים לשבור סטריאוטיפים זה ליצור מגע / אינטראקציה). לכן, הדבר הראשון שעשו הגרמנים היה ליצור מרחק מהיהודים (לא יושבים על אותם ספסלים, לא לומדים באותם בתי ספר, לא נוסעים באותם רכבות).

2. הרחקה חברתית מבוססת תיוג – הרחקה חברתית שמבוססת על סטריאוטיפ. כדי שזו תיווצר צריכים להתרחש 3 דברים:
   • קונצנזוס חברתי – כולם צריכים להסכים בדעתם לגבי היהודים.
   • ההתנהגות צריכה להינקט באופן סוחף כלפי כל היהודים – זה היה קצת קשה, כיוון שכל גרמני הכיר איזה יהודי אחד מקרוב והיה לו קשה יותר להתייחס ליהודי הזה רע. הימלר התייחס לזה בנאום שלו והסביר לגרמנים כיצד עליהם להתייחס כלפי "היהודי הטוב" שלהם (זה שהם מכירים מקרוב).
   • ההתנהגות צריכה להיתפס כמוצדקת – לשם כך העלילו עלילות על היהודים – היהודים עלולים לנעוץ סכין בבשרה של גרמניה, לנצל את הכוח הכלכלי שלהם, למוטט את המדינה…
3. הגברת ההבדלים בין הקבוצות והקטנת ההבדלים בתוך הקבוצות – היה צריך להפוך את היהודים לקבוצת החוץ, ואת הגרמנים לקבוצת הפנים, זאת כיוון שבד"כ קבוצת הפנים נתפסת כדומה לי, וקבוצת החוץ נתפסת כשונה. שמו דגש על הדבר בחוקי הגזע – שהגדירו את היהודים כשונים ואחרים. הדבר נוסח מקסימיזציה של מטא-קונטרסט (להעצים את ההבדלים במידת האפשר). **היהודים לא היו הקורבנות הפוטנציאלים היחידים – נוסף אליהם היו חולי נפש, מפגרים, נכים, הומוסקסואליים, צוענים, כת "עדי יהוה" וכו'.

ב. אופני ההתמודדות של היהודים עם מצבם ההולך ומחמיר / שפלד

שפלד מצא 13 אופני התמודדות של היהודים עם מצבם:

1. עימות – ניסיון לפתור את הבעיה פיתרון אסרטיבי או תוקפני במהלך אינטראקציה עם אחרים. ניסיון להתווכח (עם הגרמני שלוקח אותך למחנה השמדה, עם מי שמפטר אותך מהעבודה). זהו מנגנון התמודדות של מי שעושה הכחשה (שחושב שיש לו עם מי לדבר) או עם מישהו שרוצה להראות שהוא לא מוותר ולא הולך כצאן לטווח. אופן התמודדות לא נפוץ.
2. התרחקות רגשית – מנגנון של הקהית הרגש. ייתכן למנגנון זה היה יעיל יחסית באותה תקופה, שכן כנראה אין דרך נורמלית להתמודד עם מצב של נורמלי שכזה. הרבה פעמים דווקא האנשים האלה שרדו, אבל האפקט הרגשי שיצאו איתם היה קשה מאוד (למשל, חוסר יכולת לפתח שוב רגש לאחר המלחמה).
3. שליטה עצמית ברגשות – זוהי ואריאציה של התרחקות רגשית. להרגיש אבל לשלוט ולא להיסחף, למנן את הרגש למינון נמוך יותר. (אני לא נותן לעצמי להרגיש כעס)
4. ניסיון לקחת אחריות – הכרה שלאדם תפקיד פעיל בפתרון הבעיה. ניסיון למצוא פתרון, להשיג אוכל, להסתתר.
5. בריחה
6. ניסיון לשנות את המתרחש – אופציה שהיא כמעט על גבול הבלתי אפשרי. אפשר היה לנסות לשנות זאת בהתקוממות, אבל זה היה מאוד קשה (מרד גטו ורשה)
7. הערכה מחדש חיובית – העיקרון כנראה היה לנסות למצוא את הכוחות, לא להגיד כמה שמח המצב, אלא להגיד איפה יש לי נקודות כוח, מה יעזור לי להתמודד. (המצב רע, אבל מה שיעזור לי להתמודד במצב הזה זה העובדה שהמשפחה שלי ביחד / שאני אדאג לחינוך של הילדים שלי כי יש בית ספר בגטו, חצי הכוס המלאה)
8. חיפוש תמיכה חברתית – הרבה ארגונים יהודים ניסו לתת תחושה שאנחנו מתמודדים יחד, באותה סירה, ולא כל אחד לחוד. זה מאוד עזר. סוג של קבוצת תמיכה.
9. המשכיות – הרעיון הוא להעסיק עצמך בהישרדות של עצמך, באיך אני ממשיך הלאה.
   להגיד לעצמך "אני שורד, אני דואג לתפוח אדמה הבא, ואם לא אז לקליפת תפוח אדמה הבאה". אם צריך לעבוד פה כדי לחיות – אני עובד, לא מתייאש.
10. מידור – ניסיון למדר את הבעיה פסיכולוגית ולמנוע ממנה להפריע להיבטים נוספים בחיים. להגיד לעצמי "המצב לא טוב, אבל אני לא נותן לזה לפגוע בחיי המשפחה שלי, בחיי התרבות או החינוך, אני ממדר את הבעיה". התמודדות רגשית יותר. אמירה ש"אני שומר על צלם אנוש", אין הכחשה לבעיה, פשוט החלטה לשמור על אזורים שיעזרו לי.
    קשור למושג "עצמי מורכב" מול "עצמי פשוט" – יש לי גם דברים אחרים בחיים ואני דואג להם. התמודדות מאוד מודעת.
11. הכחשה – התעלמות מהמצב הקיים או חוסר אמון בבעיה
12. אמונה בכוח עליון – וייחוס ההישרדות לכוח זה. היו קבוצות שנאחזו בכוח עליון וכך שרדו (סיפור ידוע הוא סיפורו של הרב לאו).
13. מזל – אמונה שהמזל יעמוד לצידי, ייחוס ההישרדות למזל הטוב.