סיכום בהיסטוריה: העיר באירופה הנוצרית בימי הביניים

 עמוד ראשי: העיר באירופה הנוצרית והקהילה היהודית בה

בימי הביניים מתקיים מבנה חברתי ברור וקשיח- הפיאודליזם. בחברה הפיאודלית שלושה מעמדות מולדים שאינם ניתנים לשינוי: אצולה (שבראשה המלך), כמורה (כל הממסד הדתי) והמוני העם חסרי הזכויות. במילים אחרות- לוחמים (אצולה), מתפללים ועמלים.

האצולה והכמורה- מעמד של בני חורין, אנשים חופשיים, בעוד המוני העם הגרים בכפרים על אדמות האצילים אינם חופשיים והם קשורים לאדון האציל שלהם בקשר של שעבוד שלא ניתן לניתוק ועובר בירושה. אנשים אלה הם הצמיתים שקשורים לאדונם לצמיתות ואינם יכולים לעזוב את אדמתו (הם מעבדים את אדמותיו תמורת אחוז מסוים של התוצרת החקלאית, מיסים שונים וחובת ימי עבודה ושירות עבור האציל. האציל מצידו מחויב להגן על חייהם וביטחונם).

הכלכלה מבוססת על חקלאות, וכל כפר היה משק אוטרקי- משק שמספק את כל צרכיו בעצמו. כלומר, יש מסחר מועט מאד באותה התקופה, והוא מתנהל בדרך של סחר-חליפין, ללא מטבע וכמובן ללא מערכת של אשראי (הלוואות לצורך עסקים ומסחר). בכלכלה כזו, יש לעיר מעמד שולי.

שינוי: במאה ה-11 בעקבות גורמים שונים, המסחר מתפתח ומתרחב והערים מתחילות לגדול כאשר מתפתח מעמד חברתי של סוחרים עירוניים ושוב הכלכלה משתמשת במטבע.

מעמד העירוניים: העירוניים גרים בעיר שיושבת על אדמות של אציל או מוסד כנסייתי כלשהו ולפיכך לכל עיר יש אדון- אציל או איש כנסייה.

לאדון העיר יש סמכות שיפוטית: הוא קובע את חוקי העיר ושופט על פיהם, וכן סמכות כלכלית: הוא יכול לטבוע מטבעות, להגביל תחומי עיסוק, להבטיח לעצמו מונופול (שליטה מלאה של גורם יחיד) בתחום כלשהו וכמובן לגבות מיסים שונים.  תושבי העיר משלמים לאדון עבור החזקת רכוש בעיר, על רווחיהם וכן דמי מעבר בדרכים וגשרים.

מהמאה ה-10, מתחיל להתחולל שינוי.  הערים מתחילות לצמוח כמרכזי מסחר ובעיר מתפתח מעמד של סוחרים עירוניים ולצידם בעלי מלאכה שונים.  עם התרחבות המסחר, הולך ומתחזק מעמדם הכלכלי של העירוניים.  גם מעמדם הפוליטי של העירוניים מתחזק בהדרגה כאשר המלכים נעזרים בהם כדי להלחם בכוח הרב שצברו מעמדות האצולה והכמורה.

כך נוצר מצב שבו יש פער שהולך וגדל בין הכוח הכלכלי והפוליטי של אנשי העיר, לבין מעמדם במציאות- הכפיפות הכלכלית והמשפטית המוחלטת לאדון העיר. כתוצאה מכך, מתפתח בערים במאה ה-11 מאבק של העירוניים להשגת חירויות.

החירויות אותן נאבקו אנשי העיר להשיג, אינן חירויות במובן שאנו מכירים היום- חירויות פרט השונות, אלא זכויות יתרשינתנו לתושבי העיר שהיו בני המעמד השלישי חסר הזכויות.

החירויות כוללות דרישה להפסיק לשלם מיסים שמגיעים לאדון העיר ולא מיטיבים עם תושבי העיר בשום צורה, להפסיק את קיומם של חוקים שלא מתחשבים בטובתם,  דרישה למסחר חופשי בלי מיסוי כבד, לחופש תנועה לסוחרים וכניסה חופשית של צמיתים לעיר.

בסופו של מאבק שהצליח, נחתם "חוזה" בין אדון העיר לתושבים שבו מוגדרים הזכויות והחובות של אנשי העיר וכן מוענקת לאנשי העיר אוטונומיה שמשמעותה ניהול עצמי של העיר ע"י תושביה, ולא ע"י האדון.

הזכויות והחובות שבמגילת החירויות

הזכויות: הקלות במיסים, זכות למסחר חופשי, סמכות של שיפוט וניהול העיר למועצה העירונית (אוטונומיה), זכות לקבל כאזרחים חופשיים בעיר צמיתים שברחו, כעבור שנה ויום אחד מזמן הגעתם לעיר.

החובות: תשלום מיסים וציות לחוקי העיר.

מה כוללת האוטונומיה?

אספת אזרחים שמכריעה בנושאים מסוימים; מועצת העיר שמורכבת מבני משפחות חשובות ומומחים למשפט שמכריעה בנושאים שונים וקובעת את חוקי העיר (עבור המועצות נבנו בניינם מפוארים ע"י בני העיר); ראש העיר שכונה לפעמים נשיא שעומד בראש הגופים שמבצעים את החלטות התושבים והמועצה.

האוטונומיה העירונית הובילה להקמת מוסדות עירוניים חדשים- השוק הסגור, בית המכס ומגדלי פעמונים (עיינו בעמ' 43).

החירויות הושגו בדרכים שונות. ערים חדשות שנוסדו ואדון העיר רצה למשוך לשם סוחרים ובעלי מלאכה, קבלו מראש פריבלגיות רבות שנועדו להביא אותם לעיר. בערים וותיקות, היה קשה יותר לשנות סדרים קיימים ושם התנהלו לעיתים מאבקים אלימים נגד אדון העיר. בערים רבות היה מדובר בתהליך הדרגתי וממושך עד להשגת החירויות.

ראו גם:

המבנה החברתי בעיר הנוצרית בימי הביניים

העיר הנוצרית בימי הביניים כמרכז כלכלי

העיר הנוצרית בימי הביניים כמרכז חינוכי

הקהילה היהודית בעיר הנוצרית

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ערים וקהילות