ראו עמוד ראשי: העיר באירופה הנוצרית והקהילה היהודית בה
1)המעמד המשפטי של היהודים בעיר הנוצרית
(ראה סיכום מורחב אודות המעמד המשפטי של היהודים בעיר הנוצרית)
מעמדם המשפטי של היהודים בעיר הנוצרית:
הם קיבלו אוטונומיה, הגנה מהמנהיג ובתמורה שלמו מיסים גבוהים ולכם נקראו גם עבדי האוצר.
- היהודים קיבלו מושבה עם חומה בשביל למנוע סכסוך עם המקומיים.
- נתנו ליהודים לבחור בכל מקום בעיר:נמל, שוק וכו'.
- היהודים קיבלו גם בית קברות יהודי כדי שישמרו על המורשת שלהם וישארו בעיר.
- השליט נתן ליהודים לשפוט בינם לבין עצמם ועליהם, זאת אומרת שהם היו חלק מהרשות השופטת.
- השליטה על היהודים הייתה שלהם רק במקום המגורים.
- מותר להם לסחור פועלים נוצרים.
- מותר למכור בשר לנוצרים שלא ראוי על פי שחיטה ליהודים.
- המלך היה שולט על היהודים, הוא יכול לעשות ברוב המקרים ברצונו, למלך,למשל, היה מותר לשלול או להוסיף זכויות ליהודים.
2)קווי הדמיון והשוני בין הקהילה היהודית לקורפורציות אחרות שהתקיימו בערים
קו שוני 1 : העדפת הזיקה אל אדון העיר- בניגוד לקורפורציות אחרות שחתרו להשיג אוטונומיה, היהודים רצו בד"כ להוסיף ולקיים יחסי תלות עם אדון העיר או עם המלך, כי האדון העניק להם את הפריבילגיות ועימן את האפשרות לקיים אוטונומיה. סילוק מרותו של האדון מהעיר הייתה עלולה לגרום לשינוי לרעה בזכויות היהודים וביכולת השתלבותם בחיים העירוניים. היהודים ידעו שאין בכוחם להתמודד עם עוינותן של הקורפורציות האחרות ולכן הקפידו על החסות תחת כנפיו של השליט.
קו שוני 2: "עבדי האוצר" לעומת אזרחים חופשיים – היהודים נחשבו לעבדי האוצר- כלומר נחשבו לרכושו של אדון העיר, והוא היה רשאי להעניק להם זכויות או לשלול מהם זכויות. מכיוון שנוכחותם של היהודים בעיר תאמה את האינטרסים של אדון העיר או המלך , ולעיתים קרובות הייתה מנוגדת לאינטרסים של קורפורציות אחרות, שרר מתיחות בין היהודים ושכניהם הנוצרים.
קו דמיון 1: הקהילה היהודית כגורם מתווך וכספקית הצרכים- כמו קורפורציות אחרות הייתה הקהילה המסגרת המשמעותית בעבור הפרט. היא סיפקה את כל צרכיו ודאגה לאינטרסים שלו. הקהילה כמו קורפורציות אחרות, הייתה הגורם המתווך עבור הפרט מול הרשויות. כך לדוגמה, גבתה הקהילה במרוכז את המס מחבריה וחילקה את הנטל בין חברי הקהילה.
קו דמיון 2: השאיפה לאוטונומיה- הקהילה היהודית הייתה דומה לקורפורציות אחרות שפעלו בעיר, כלומר לקהילות אחרות, בכך שגם היא שאפה להשיג אוטונומיה פוליטית ודתית מהשלטון המרכזי בעיר, מאדוני העיר.
3.מאפייני ההנהגה של הקהילה היהודית באירופה הנוצרית: מבני ההנהגה, סמכויותיה ואמצעי האכיפה שהיו בידיה:
(ראו סיכום נוסף מורחב אודות מאפייני ההנהגה של הקהילה היהודית בעיר הנוצרית)
הערה: הקהילה היהודית בימי הביניים סייעה לשמור על הזהות היהודית ועל הקיום היהודי בגולה.
היהודים בימי הביניים אינם חיים בארצם, הם מאורגנים בקבוצות ובקהילות ומנהלים אורך חיים דתי שונה מזה של החברה הנוצרית / המוסלמית. כדי לקיים את כל המצוות ומנהגים זקוקים היהודים למבנים ומוסדות מיוחדים חלק מן המצוות חייבים היהודים לקיים בציבור כמו בשביל לקיים מניין. לכן נהגו היהודים שחיו להתארגן בקהילה.
מוסדות קהילה של היהודים:
- בית כנסת- לא רק מקום תפילה. משמש כמוסד המרכזי של הקהילה שבו מתכנסים לדון בעניינים משפטיים.
- מקווה.
- בית מדרש- לעיתים ממוקם בתוך בית הכנסת בקהילות הגדולות יותר למשל בשפיירא שם היו בתי מדרש ליד בתי כנסת.
- בית דין-לא רק שופט בעת סכסוכים בפועל אלא משמש גם כגוף מחוקק ואוכף את גזר הדין.
ההנהגה היהודית:
הקהילה היהודית הייתה גוף אוטונומי שהונהג על ידי ה"קהל"(קהל=הנהגה מקומית בארצות אשכנז). הנהגה זו ייצגה את חבריה וניהלה את ענייני הקהילה (קהילה= ארגון בעל זכויות). ההנהגה היהודית הכריע בעייני היהודים בקהילה. חיי הקהילה היהודית הוסדרו באמצעות תקנות שמטרותיהן היו להתמודד עם מצבים חדשים. נקבע כי קיימת חובת ציות לתקנות הקהל. רש"י(רבי שמעון יהודה) מבטא תפיסה זו כאשר קבע שגם אם יש סיבה לעבור על התקנות אז אין תוקף לשבועתו, ממש כמו שאדם ישבע של יקיים מצוות התורה. במקרה כזה כופים עליו לציית ל"קהל" גם נגד רצונו.
כמו כן, ההנהגה העצמאית היהודית התבססה על פריבילגיות שהעניק לה אדון העיר וביניהם: אפשרות מסחר בכל מקום, בית קברות מיוחד ליהודים, אזור מגורים מיוחד ליהודים.
התקנות של הקהילה משקפות אוטונומיה שלה זכו היהודים והן באות לענות על צרכים שונים, דתיים,חברתיים,כלכליים, שיצרה מציאות החיים המשתנה. הקהילה היא מען מדינה בתוך מדינה. הקהילה היא מעין ממשלה בימינו
לעיתים הקהילות היהודיות באירופה יצרו תקנות משותפות לכמה קהילות הקרובות זו לזו, לדוגמא התקנות של רבינו גרשום מאור הגולה במאה ה-11 שהיו משותפות לכמה קהילות:
התקנות של רבינו גרשום מאור הגולה הם טענות שנגעו לחיי היחיד ולחיי החברה ובעיקר יוצרים שינוי אמיתי במשפחה היהודית ולמעמד האישה, מי שהפר את תקנותיו הסתכן בחרם. בין תקנותיו:
חרם הישוב- תקנה זו נתנה את הרשות לחבר בקהילה לאסור על מהגר חדש להתיישב בקהילה שלהם. תקנה זו מנעה תחרות כלכלית. הגילדות האחרות באירופה גם השתמשו בתקנה זו לעצמם.
המערופיה- תקנה זו נתנה מונופול לאחד או לאחדים מבני הקהילה לסחור בתחום מסחר מוגדר. תקנה זו מנעה תחרות כלכלית ומתח חברתי בין בני הקהילה.
עיכוב התפילה- תקנה זו דאגה לזכויות של הפרט בקהילה. כל מי שנעשה לו עוול יכול היה להגיש את תלונתו ובכך לדחות את התפילה עד שטענתו נפתרה.
סמכויות ואמצעי האכיפה של ההנהגה היהודית:
- קנס כספי.
- מעצר.
- עונש גופני / מלקות.
- חרם- החרימו את העבריינים והוציאו אותם מהקהילה, אסור היה לדבר איתם ומי שהיה במעמד מוחרם הרגיש שמשמיים כועסים עליו וזה עונש הרבה יותר קשה.
- כריתת איברים ועונשי מוות (היה נדיר!)
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ערים וקהילות
