בעולם המתמודד עם הידרדרות סביבתית, שינויי אקלים ודלדול משאבים, עבודתה של הכלכלנית זוכת פרס נובל אלינור אוסטרום מציעה דרך להתמודדות עם בעיות דרך פעולה קולקטיבית. אוסטרום הסבירה כיצד קהילות ברחבי העולם יכולות לנהל משאבים משותפים באופן בר-קיימא ושוויוני, תוך תיגר על התפיסה הרווחת של "טרגדיית נחלת הכלל" הבלתי נמנעת.
הטרגדיה של נחלת הכלל, מושג שזכה לפופולריות בעקבות עבודתו גארט הארדין ב-1968, קובעת שאנשים החולקים משאב משותף אך פועלים מתוך האינטרס האישי שלהם ישתמשו בהכרח יתר על המידה וידללו משאבים משותפים, כגון שטחי מרעה, יערות ודיג. הפתרון הקונבנציונלי שהוצע כדי להימנע מהטרגדיה הזו היה רגולציה של המדינה או הפרטה. עם זאת, אלינור אוסטרום, באמצעות המחקר האמפירי המדוקדק שלה, הוכיחה שיש דרך שלישית: ניתן לנהל ביעילות את רכוש המשותף על ידי האנשים שמשתמשים בהם, באמצעות פעולה קולקטיבית וממשל עצמי.
מסעה של אוסטרום אל עולם נחלת הכלל החל במחקר פורץ הדרך שלה על מערכות השקיה בלוס אנג'לס, שם הבחינה שחקלאים ניהלו בהצלחה את משאבי המים באמצעות מערכות מאורגנות בעצמה, ללא צורך ברשויות חיצוניות. תצפית זו הובילה אותה לחקור מערכות דומות המנוהלות על ידי קהילה ברחבי העולם, מהשטחים ההרריים של נפאל ועד לדיג הלובסטר של מיין.
באמצעות המחקר שלה, אוסטרום זיהתה מספר גורמים מרכזיים התורמים לניהול מוצלח של משאבים משותפים. אלה כוללים גבולות מוגדרים בבירור, כללים המותאמים לצרכים ולתנאים המקומיים, תהליכי קבלת החלטות קולקטיביים, ניטור וסנקציות אפקטיביות של מפרי כללים, מנגנוני פתרון סכסוכים, הכרה מינימלית בזכויות להתארגנות על ידי רשויות חיצוניות, ומיזמים מקוננים למאגר משותף גדול יותר.
עבודתה של אוסטרום מאתגרת אותנו לחשוב מחדש על דרכי השלטון שלנו ועל הפוטנציאל של קהילות לנהל משאבים משותפים באופן בר קיימא מבלי להסתמך רק על גישות מלמעלה למטה או מנגנוני שוק. היא הראתה שעם התנאים הנכונים, פעולה קולקטיבית יכולה להוביל לתוצאות שהן לא רק בנות קיימא אלא גם שוויוניות, תוך שמירה על משאבים לדורות הבאים תוך מענה לצרכים של הדורות הנוכחיים.
התובנות שלה רלוונטיות במיוחד היום כאשר אנו מתמודדים עם אתגרים גלובליים הדורשים פתרונות משותפים, החל משינויי אקלים ועד מחסור במים. מורשתה של אוסטרום מלמדת אותנו שהמפתח לפתרון בעיות אלו טמון לא רק בהתקדמות טכנולוגית או ברפורמות מדיניות, אלא בהעצמת קהילות לנקוט בפעולה ולנהל את משאביהן באמצעות ממשל ושיתוף פעולה משותפים.
