סיכום מאמר: אלימות שמקורה בחיקוי / ג'וזף טובין
סיכום זה הינו חלק מאסופת הסיכומים בקורס "לגדול עם הטלוויזיה", מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה.
טובין שואל כיצד הטלוויזיה משפיעה על אלימות בקרב ילדים ובני נוער (בא מהגישה הפרשנית ומנסה להבין קצת את הדימוי שיש לטלוויזיה כגורם חזק ושלילי על הילדים קרוב לבקינגהם).
ב"אלימות שמקורה בחיקוי" טובין טוען שאם השפעת הטלוויזיה הייתה שלילית בצורה אוניברסאלית, היינו מצפים שכל הילדים בעולם יהיו מושפעים במידה שווה.
כשבפועל אפשר לראות שהילדים בארה"ב יותר אלימים מילדים בגרמניה או יפן, מדינות שלא רק צורכות תוכניות אלימות בזמן שידור לילדים, אלא גם יצרניות מאוד גדולות. ולכן, סביר להניח שיש עוד גורמים המשפיעים על התנהגות אלימה.
התקשורת כדבריו מדווחת באופן קיצוני על מקרים של חיקוי אלימות מצד ילדים צעירים.
טובין איש הגישה הפרשנית מדגיש את החשיבות של גורמים מתווכים , סביבת הצפייה, שיחות בזמן צפייה ולכן הוא עושה מחקר ברוח הגישה הפרשנית.
המטרה- לראות מה הילדים מבינים מתכנים אלימים בטלוויזיה.
שיטת המחקר – הוא משוחח עם הילדים , 32 קב' של ילדים בגילאי 11-12, בעקבות צפייה של כל קב' בסרטון בן 3 דקות עלילתי, עם אלימות. ניתן לראות מהמחקר שקשה לגבש תובנה חד משמעית מתשובת הילדים, הם מציגים דבר והיפוכו וחוסר עקביות בתשובות הילדים:
א. מצד אחד הילדים מייחסים לעצמם את היכולת להבדיל בין דמיון למציאות.
ב. מאידך, הם מציינים את הקושי שיש לילדים להבין בהכרח שמדובר בבדיה , הם מביעים חשש שהצפייה תלווה בחיקוי של אלימות.
ולכן טובין אומר שיש בעיה במחקר הפרשני כי אי אפשר להסתמך על תשובות הילדים בלבד, כי הן מבולבלות, ולכן הוא מסתמך על חוקר של ספרות שנקרא בחטין שמניח שכל מסר מורכב ממוען לנמען ומהקר חברתי תרבותי מסוים. אין פרשנות אחת לטקסט גם למוען וגם לנמען ייתכנו פרשנויות נפרדות בהתאם לנסיבות אישיות, חברתיות. בחטין מנתח מבעים ואמירות כחלק ממעגלים חברתיים ותרבותיים רבים שבתוכם הם נאמרים.
על בסיס בחטין, טובין מנתח את התשובות של הילדים כשהוא משתמש ב 4 עקרונות :
א. משמעות המבע, מסר תמיד תלוי בהקשר, כלומר תמיד חשוב באיזה סביבה מתקיימת השיחה. מהי זהות הדוברים ומאיזה טקסטים חיצוניים הם מרבים לצטט. לכן על החוקר לדעת כמה שיותר על הנחקר – גיל זהות מין סביבה ומעמד חברתי והנחות היסוד של הנחקר לגבי החברה והתרבות שבה הוא חי.
ב. המילה היא שלנו באופן חלקי, הכוונה, אנו מרבים לצטט רעיונות של אנשים אחרים, רוב הרעיונות שאנו מצטטים שמענו קודם והם בד"כ מגיעים מסוכני החיברות שלנו.
ג. תובנה של חיי הנפש היא אידיאולוגיה, ככל שחברה יותר מרובדת, בעלת יותר שכבות ודעות יגברו בה הסתירות ואנשים פרטיים יתקשו לבטא עמדות בנסיבות אלו. בד"כ הורים סוכני חיברות ראשוניים משתדלים לתת לילד עולם ערכי מאוד מוגדר, ככל שהחברה מסוכסכת יותר, טווח גדול של רעיונות שונים באותה חברה, הפרט יתקשה לשמור על הערכים שהנחילו לו. הרעיון הוא שרוב ההורים במדינה שיש בה מגוון אנשים, מחנכים את הילד לא לשפוט עפ"י , עמדה, דעה וכו' אך כשהמדינה קטנה והמיעוט קטן זה יוצר קושי להישען על ערכים שכולם שווים. האדם מבטא בדבריו את הרמה והמציאות החברתית שבתוכה הוא חי.
ד. חלה עלינו נכונות אתית לענות, במסגרת חברתית רחבה מפגש חברתי או מחקר, אנו מצופים לשיתוף פעולה, אנשים מבוגרים וילדים לא תמיד מוכנים להודות שהם לא הבינו את נוסח השאלה. שיחה זו סיטואציה שמחייבת את המשתתפים בה לענות.
על בסיס עקרונות אלה מנתח טובין את השיחות עם הילדים והממצא המרכזי שלו מראה שהילדים מצטטים מגוון של עמדות אידיאולוגיות ומשמעויות מהשיח החברתי שעוסק בקשר בין צפייה באלימות להתנהגות אלימה. טובין הרגיש שהילדים עונים את מה שהם מחשיבים כתובה נכונה כי שמעו מישהו אחר אומר את זה – למשל ילדים בשיחה אמרו "הם עלולים לצאת לרחובות ולהתנהג ככה" – בהקשר למה שהם חושבים על אלימות – זאת אמירה שהם שמעו בחדשות והם פשוט מדקלמים אותה.
תשובה נוספת בהקשר של אלימות זה "זה רק סרט" שזה משהו שכנראה שמעו בבית ופשוט פלטו הלאה למרות שאמרה זו מנוגדת לדברים קודמים שאמרו.
טובין אומר שהתגובות של הילדים לקוחות ממגוון של עולמות ומשקפות הלכי רוח שונים בחברה לגבי הסוגיה של האלימות. כלומר הילדים מצטטים ומאלתרים חיבור בין ציטוטים שונים כחלק משיחה שבה הם מרגישים מחויבות לענות לשאלות של החוקר.
לטענת טובין ילדים אכן מחקים אלימות שהם רואים בטלוויזיה אבל ברוב המקרים החיקוי הוא חיקוי מסוגנן ולא מזיק, רוב הדרכים שבהם ילדים מחקים אלימות הן לא מסוכנות ולדעתו המחקרים שמתמקדים בהשפעה השלילית של הטלוויזיה צריכים להתמקד דווקא בתכנים מעורר פחד אצל ילדים ולא בתכני אלימות מכיוון שהפחד שנוצר מהטלוויזיה נשאר עם הילד הרבה מאוד שנים לאחר מכן ויש לו השלכות מעבר לצפייה עצמה.
לדעתו השיח המחקרי סביב נושא האלימות מתוך חיקוי הוא רדוד שטחי ולא עושה הבחנה בין אלימות בדיונית לאלימות אמיתית.
"עד גיל 16 ילדכם יצפה ב- 2000 מקרי רצח" – משפט שנאמר בהקשר לאלימות בטלוויזיה אולם טובין אומר שגם אם ילד צופה במקרה רצח בטלוויזיה אין לזה את אותו אפקט כמו שהיה אם היה רואה רצח במציאות – לראות פיגוע בטלוויזיה זה לא כמו להיות בזירת הפיגוע עצמו.
לסיכום: הוא מסיים את המחקר בהמלצה לעתיד להמשיך ולבדוק את חשיבות המדיום אבל לבחון במקביל גם את המסרים שהילדים מקבלים מההורים, מאוד ייתכן שמה שנדמה לנו המבוגרים כמפחיד ומאיים אינו כזה בעיני הילדים ולהפך. טובין מסכם ואומר שהטלוויזיה "משפיעה ולא משפיעה".
