סיכום: המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות \ גיורא גולדברג

סיכום: המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות \ גיורא גולדברג

מתוך: סיכומי מאמרים בחברה הישראלית

המערכת המפלגתית

טיפולוגיות של מערכות מפלגתיות

שני התיאורטיקנים הבולטים בתחום המערכת המפלגתית, דוורג'ה וסרטורי,  לא טרחו משום מה להגדיר מושג זה. עובדה זו מלמדת על מורכבותו של מושג המערכת המפלגתית.                                  בלונדר הגדיר מערכת מפלגתית כך:  "התבנית הקיימת במדינה נתונה כתוצאה מתביעות חוקיות ומן ההשפעה לטווח הארוך שיש למפלגה אחת על האחרות".

יצירת טיפולוגיה של מערכות מפלגתיות עשויה לאפשר ניתוח השוואתי מקיף, אותו ניתן לעשות בשתי רמות: 1.השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה של מערכת מפלגתית מסוימת.                        2. השוואה בין מערכות מפלגתיות במדינות שונות.                                                                        סרטורי מנסח שני כללים  לספירת מפלגות: 1.מפלגה תיחשב לרלוונטית אם היא בעלת פוטנציאל קואליציוני. 2. גם מפלגה אופוזיציונית תיחשב לרלוונטית כל עוד שקיומה משפיע על הטקטיקה של התחרות המפלגתית, בעיקר של המפלגות בעלות אוריינטציה שלטונית.

 כלל זה מתייחס בעיקר למפלגות אנטי-מערכתיות שאינן משתתפות בממשלה, והן יהיו רלוונטיות כאשר יהיה להן פוטנציאל וטו או כוח וטו לגבי חקיקה.

 ניתן להבחין בין כמה סוגים של מערכות מפלגתיות: מערכות חד-מפלגתיות (סין), מערכות דו-מפלגתיות (ארה"ב) ומערכות רב-מפלגתיות (צרפת). בלונדל מוסיף קטגוריה נוספת : מערכת עם שתי מפלגות וחצי, כדוגמת גרמניה וקנדה, שבהן מקבלת המפלגה הקטנה כ-15% בערך מקולות הבוחרים. כמן כן, ישנה אבחנה בין מערכות רב-מפלגתיות עם מפלגה דומיננטית כגון, איטליה ושוודיה לבין מערכות רב-מפלגתיות ללא מפלגה דומיננטית.

 בניגוד לבלונדל, סובר דוורג'ה, כי קיומה של מפלגה דומיננטית אינה בהכרח יוצרת קטגוריה נפרדת של מערכת מפלגתית, שהרי מפלגה דומיננטית יכולה להתקיים הן במערכת רב-מפלגתית והן במערכת דו-מפלגתית.דוורג'ה טוען כי מפלגה דומיננטית אינה משיגה תמיד רוב בבחירות, אך יש לה מספר יתרונות: יתרון כמותי ברור על מפלגות אחרות לאורך זמן ועליונות רוחנית אותה מכנה דוורג'ה "הפקטור הסוציולוגי". אלמונד היה הראשון שכרך מפלגה דומיננטית במערכת מפלגתית באמצעות המושג מערכת מפלגתית דומיננטית. הנטינגטון השתמש הוא במושג זה וטען, כי ייחודה טמון בהיעדר חלופה ראשית למפלגה דומיננטית.

הדיון התיאורטי היסודי ביותר בנושא מערכות מפלגתיות נעשב ב-1976 על-ידי סרטורי. בטיפולוגיה שבנה מצויים שבעה טיפוסים של מערכות מפלגתיות: 1.מערכת חד-מפלגתית 2.מערכת של מפלגה הגמונית 3.מערכת מפלגתית פרה-דומיננטית 4.מערכת דו-מפלגתית 5.מערכת של פלורליזם מתון 6.מערכת של פלורליזם מקוטב 7.מערכת מרוסקת. בניגוד , אך טען כי בישראל לא קיימת מערכת מפלגתית דומיננטית אלא מערכת רב-מפלגתית.  שפירא הדגיש את הדומיננטיות הרוחנית והאידיאולוגית שעמדה ביסוד הצלחתה של מפא"י להיעשות למפלגה הדומיננטית בהסתדרות הציונית ב-1933. גם הוא עשה שימוש במושג מערכת מפלגתית דומיננטית.

טיפולוגיה משופרת והגדרה מחדש של מפלגה דומיננטית

דרושה הבחנה ברורה בין מצב שבו המפלגה הדומיננטית זוכה ברוב מוחלט לבין מצב שבו אין היא משיגה רוב ונאלצת להקים קואליציות. כאשר המפלגה הדומיננטית מחזיקה ברוב מוחלט, קיימת מערכת מפלגתית דומיננטית. סרטורי העדיף לכנות זאת מערכת מפלגתית פרה-דומיננטית. הקטגוריה החסרה בטיפולוגיה של היא מצב שבו המפלגה הדומיננטית אינה משיגה רוב, ואז קיימת מערכת רב-מפלגתית עם מפלגה דומיננטית.                                                                                לפי סרטורי, במשטרים לא-דמוקרטיים מתקיימות שתי מערכות מפלגתיות: מערכת חד-מפלגתית ומערכת של מפלגה הגמונית. לעומת זאת, במשטרים דמוקרטיים קיימים שישה סוגי מערכות מפלגתיות:

 1.מערכת דו-מפלגתית

 2.מערכת מפלגתית דומיננטית

 3.מערכת רב-מפלגתית עם מפלגה דומיננטית

 4.פלורליזם מתון

 5.פלורליזם מקוטב

 6.מערכת מרוסקת.

 חשוב להבין, כי כל עוד לא הסתיימה דומיננטיות של מפלגה אין אפשרות לחילופי שלטון! וגם לאחר שהסתיימה הדומיננטיות, אפשר שהמפלגה שהחזיקה בה בעבר תמשיך לעמוד במרכז הקואליציה הממשלתית.

שלושת התנאים לקיום דומיננטיות: 1.בקונטקסט הבין-מפלגתי: אחת המפלגות תשיג בשלוש מערכות בחירות רצופות, יתרון של לפחות 10% ממושבי הפרלמנט על פני המפלגה השנייה בגודלה.

2.בקונטקסט החברתי כלכלי: אחת המפלגות נהנית מעליונות רוחנית ואידיאולוגית על פני יריבותיה המכירות בכוחה.

3.בקונטקסט האופוזיציוני: אף אחת ממפלגות האופוזיציה אינה מהווה  חלופה למפלגת השלטון.

התפתחות המערכת המפלגתית בישראל

 ישנן שש תקופות בתולדות התפתחותה של המערכת המפלגתית הישראלית (המשותף לכל התקופות הוא היות המערכת רב-מפלגתית):

1. 1897– 1919: תקופת הצמיחה של המערכת המפלגתית– מאופיינת במימד רב-מפלגתי חזק.

המפלגות שקמו באותה תקופה נתנו ביטוי לשלושה שסעים עמוקים- שסע מעמדי, דתי ועדתי.

2. 1919– 1935: תקופת החתירה לדומיננטיות מפלגתית– ישנה התעצמות של מפלגות הפועלים.כמו כן, בתקופה זו קמה מפלגת מפא"י עימה שיתפו פעולה רוב המפלגות חוץ מהתנועה הרוויזיוניסטית. במידה רבה הושגה הדומיננטיות של מפא"י מפאת אי-יכולתם של הרוויזיוניסטים ליצור בריתות עם מפלגות אחרות ונטייתם לפרוש ממוסדות במקום להילחם במפא"י מבפנים.

3. 1935– 1965: תקופת הדומיננטיות– מדובר על תקופה של כ-30 שנה בה מפא"י הייתה הדומיננטית. באותה תקופה עשתה מפא"י דה-לגיטימציה לתנועת חרות שנולדה מהרוויזיוניזם וניצלה את כוחה כדומיננטית על מנת להוציא את יריבותיה מהזירה הפוליטית.

כפי שזוהתה מפא"י עם התהליך  שהוביל להקמת המדינה, כך נקשרה למפא"י הזכות המיוחדת במינה של הקמת המדינה.

4. 1965– 1973: תקופת הכרסום של הדומיננטיות– מפא"י המשיכה להיות המפלגה הדומיננטית, אך הדומיננטיות החלה להתכרסם. ב-1965 הבשילו הניצנים הראשונים של חלופה למפא"י.

ב-1967 היה כרסום נוסף בדומיננטיות בעת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים, והממשלה התקשתה לקבל החלטות. אומנם ישראל ניצחה במלחמה, אך מהלכה ותוצאותיה העניקו הצדקה לאידיאולוגיה הרוויזיוניסטית מה שפגע אף יותר בדומיננטיות מפא"י. ב-1968 נעלם השם מפא"י, לאחר שזו התאחדה עם אחדות-העבודה ועם רפ"י. בחירות 1973 סימנו את קץ תקופת הדומיננטיות. בתקופה זו מפא"י הפכה למפלגת המערך.

5. 1974– 1981: תקופת הבתר-דומיננטיות– תקופה זו התחלקה לשתי תקופות משנה, הראשונה עד למהפך השלטוני ב-1977 והשנייה כאשר הליכוד היה בשלטון. תקופה זו מתאפיינת בחוסר יציבות בולט על רקע מלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו היה בפעם הראשונה כוח-וטו לשותפה קואליציונית. אובדן הדומיננטיות בא לידי ביטוי בכמה אופנים: איבוד כושר ההכרעה, נטישת המערך(מפא"י לשעבר) על-ידי פוליטיקאים, אינטלקטואלים, קציני צבא ואנשי משק בכירים לקראת בכירות 1977. בשנים שקדמו למהפך השלטוני נרקמה מערכת בריתות חדשה בפוליטיקה הישראלית. לאחר המהפך בלטו קשיי ההסתגלות כאשר מפלגה שהייתה דומיננטית במשך שני דורות כמעט הייתה צריכה ללמוד את התפקיד האופוזיציוני. לקראת סוף תקופה זו נותרו רק שרידים מעטים של תקופת הדומיננטיות. בחודשים האחרונים שלפני בחירות 1981, החל הליכוד הראות ניצנים של מפלגת שלטון.

6. 1981–         : תקופת הדו-גושיות– הנטייה לדו-גושיות בלטה בכך שהמפלגות הקטנות החלו להיות מזוהות עם הליכוד או עם המערך. ב-1981 הגיע סך המנדטים של שתי הרשימות הגדולות לשיא של 95 מנדטים. אינדיקציה חשובה עוד יותר לדו-גושיות הינה הפער בין שתי הרשימות הגדולות, שהלך והצטמצם עם הזמן. ב-1981 הפער בין גוש המערך לגוש הליכוד היה קטן מאוד, ובעקבות בחירות 1984 נוצר תיקו בין הגושים.

המעבר לדו-גושיות השתקף גם בשימוש הגובר במונחים ימין ושמאל. בתקופת הדומיננטיות לא נעשה במונחים אלה כמעט שימוש, מפני שהמפלגה הדומיננטית לא רוצה להיות מזוהה עם קטע מסוים על רצף הימין והשמאל, אלא תשאף להשיג את תמיכת כל שכבות ציבור הבוחרים.

תופעה נוספת הקשורה במעבר לדו-גושיות הינה התגברות ההומוגניות בקרב בוחרי המערך ובקרב בוחרי הליכוד. המערך נהנה מבוחרים ממוצא אירופי-אמריקני בעלי ותק בארץ. לעומת זאת, הליכוד נתמך על-ידי המונים מבני עדות המזרח בעוד שבקרב האשכנזים הותיקים כוחו חלש.

חשוב לציין כי החלוקה לתקופות אינה קשורה בהכרח לאירועים היסטוריים רבי-חשיבות.

היווצרות פלורליזם מקוטב

התהוות היסוד הדו-גושי מקרבת את המערכת המפלגתית הישראלית לטיפוס הפלורליזם המקוטב שיצר סרטורי. התנאי הראשוני לפלורליזם מקוטב הינו קיומן של לפחות חמש או שש מפלגות. המערכת המפלגתית הישראלית עונה על תנאי זה ללא עוררין. צריך לציין, כי לפי סורטרי המערכת המפלגתית הישראלית משויכת דווקא לטיפוס של פלורליזם מתון.

שמונת המאפיינים של טיפוס הפלורליזם המקוטב:

1. קיום מפלגות אנטי מערכתיות– בישראל שתי המפלגות הוותיקות בעלות האוריינטציה האנטי מערכתית הינן מק"י ואגודת ישראל.

2. קיום אופוזיציה בילטרלית– הכוונה למפלגות אופוזיציה בשני הקטבים של המערכת המפלגתית, אשר אינן מסוגלות לשתף ביניהן פעולה.

3. תפיסת המרכז הפוליטי על-ידי מפלגה או כמה מפלגות– מאפיין זה אינו קיים במידה בולטת במערכת המפלגתית הישראלית, ולפיכך סוטה המקרה הישראלי בנקודה זו מן הטיפוס של פלורליזם מקוטב. אולם שתי המפלגות הגדולות, ובעיקר הליכוד, זוכות בקולות רבים השייכים למרכז.

4. קיטוב– המרחק האידיאולוגי בין שני הקטבים הפוליטיים גדול, השסעים נוטים להיות עמוקים, רמת ההסכמיות (קונצנזוס) נמוכה והלגיטימציה של המערכת הפוליטית מועמדת בסימן שאלה. בעניין זה מן הראוי להציב את השמאל הקיצוני מול הימין הקיצוני, ולא את המערך מול הליכוד.

5. עליונות של דחפים צנטריפוגליים על דחפים צנטריפטליים – המרכז נחלש לאורך זמן. קיים מעבר קבוע של קולות מן המרכז לקטבים. מאפיין זה בלט מאוד בישראל מ-1981. כמעט כל הכוחות המרכזיים והמתונים נחלשו.

6. דפוסים אידיאולוגיים מולדים– המחלוקת בין המפלגות אינה נסבה רק על קווי מדיניות, אלא גם על עקרונות. המפלגות נאבקות זו בזו על-ידי שימוש בטיעונים אידיאולוגיים. המערכת המפלגתית הישראלית אינה עונה בבירור על תנאי זה.

7. קיום אופוזיציה בלתי-אחראית– המפלגות הקיצוניות בעלות האופי האנטי-מערכתי אינן מועמדות לשלטון. לפיכך אין הן נוטות לגלות אחריות אופוזיציונית. בישראל התקיימו מצבים מסוג זה.

8. פוליטיקה של הבטחות-יתר– המפלגות הקיצוניות מבטיחות מדיניות אשר לא ניתן להגשימה, שהרי אין הן נאלצות לעולם לקיים את הבטחותיהן המפליגות. במערת המפלגתית הישראלית כמעט כל המפלגות עוסקות בהבטחות-יתר, למעט המתונות שבמפלגות.

כמעט כל שמונת המאפיינים של הפלורליזם המקוטב מתקיימים במערכת המפלגתית הישראלית. רובם התקיימו גם בתקופת הדומיננטיות. לאחר 1981 בלטו גם מאפייני הקיטוב והדחפים הצנטריפוגליים המתגברים. רק המאפיין של תפיסת המרכז על-ידי מפלגה או כמה מפלגות אינו מתקיים בבירור.

לסיכום

סרטורי התקשה מאוד להציב את המערכת המפלגתית הישראלית בטיפולוגיה שיצר לגבי מערכות מפלגתיות. אף על-פי שזיהה את מפא"י כמפלגה דומיננטית, לא הציב את ישראל בקטגוריה של מערכת מפלגתית פרה-דומיננטית, משום שהתנאי הבסיסי לקיום טיפוס זה של מערכת מפלגתית הינו השגת רוב מוחלט של המפלגה הדומיננטית בפרלמנט, והרי מפא"י מעולם לא השיגה רוב כזה. בנקודה זו טמונה חולשת הטיפולוגיה של סרטורי.

מסקנתו הייתה כי ישראל הינה מקרה בפני עצמו, אשר יש להבינו מחוץ למסגרת התיאורטית. במקום אחד טען כי המערכת הישראלית שייכת לדפוס של פלורליזם מקוטב, אך חסרה את התכונות המאפיינות דפוס זה, ובעיקר את תכונת הקיטוב. במקום אחר, שייך את ישראל לדפוס הפלורליזם המתון השונה בתכלית מהפלורליזם המקוטב.

הטיפולוגיה של סרטורי חסרה אם כן קטגוריה שתכלול מערכות מפלגתיות שיש בהן מפלגה דומיננטית אשר אינה זוכה לרוב בפרלמנט.

קיימת סכנה מסוימת שלפלורליזם מקוטב יתלוו משברים אשר עלולים להעמיד בסימן שאלה את עצם המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי. בשלוש מבין שש המדינות שמאפיין סרטורי בפלורליזם מקוטב הדמוקרטיה התמוטטה לאחר תקופה ארוכה של חוסר יציבות תחת פלורליזם מקוטב. כדוגמת, רפובליקת ויימר, ספרד וצ'ילה.

המעבר שאירע בישראל ממערכת רב-מפלגתית עם מפלגה דומיננטית לפלורליזם מקוטב מסביר במידה רבה את הירידה החדה שחלה ביציבותה של המערכת הפוליטית.

ראה גם: מועמדים, מפלגות וגושים: ישראל בשנות ה-90

סיכום נוסף של: המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטוראליות