מחשבת ישראל: מהפכה ומסורת – ברל כצנלסון
מתוך: יהדות ומחשבת ישראל: סיכומים במחשבת ישראל
בשנת 1934 בט' באב, מחליטים מדריכי תנועת הנוער "המחנות העולים" לצאת למחנה קיץ. מכיוון שיום זה נחשב ליום צום בחברה היהודית, ברל כצנלסון מגנה את המעשה וכותב מאמר בשם "חורבן ותלישות" (חורבן בית המקדש, תלישות מההיסטוריה צוביל לחורבן, גלות). המדריכים עונים לו: "כאחד האדמו"רים תדבר", כלומר מבקרים אותו על כך שנוהג בהם בקיצוניות דתית וחושבים שהוא מדבר מהאספקט הדתי. כצנלסון כותב את "מהפכה ומסורת", כתגובה.
ברל כצנלסון פותח את דבריו בקביעה לפיה עלינו לשלב בין הזיכרון לשכחה. הוא יוצר שני עולמות היפותטיים. באחד, האנשים לא מסוגלים לשכוח, ומכך אין הם יכולים אף להתפתח ולהמשיך הלאה. כמו כן, השעבוד לזיכרון הופך לשעבוד רגשי, והאדם חש שהוא נושא על גבו את נטל הזיכרון, משא כבד מאוד.
ומנגד, עולם בו לא קיים זיכרון, גם לא קיימת הפקת לקחים, ומכאן שלא ניתן להשתפר ולהתפתח. שתי החברות, השמרנות האפלה והמהפכנות המדומה, אוטמות את האדם. המהפכנות הזו היא מדומה מכיוון שהיא לא מבינה שצריך להתקיים בסיס על מנת לבצע שינוי.
ברל כצלנסון נותן כדוגמה את הגדת פסח, כדי להמחיש מצב בו זיכרון עתיק מאוד משתמר בתרבות והופך לזיכרון קולקטיבי רלוונטי.
א. הזיכרון הקולקטיבי הופך לזיכרון אישי, איתו הפרט מסוגל להזדהות, וזהו אמצעי להכנסת הפרט לתוך הקבוצה. נוצר מעין טקס חניכה, בו האדם מקבל על עצמו זיכרון גדול, זיכרון קולקטיבי.
ב. הזיכרון, כפי שהגדיר אותו פייר נורה, אינו חי בעבר וממשיך להשפיע גם על ההווה. כמוהו גם הזיכרון הקולקטיבי. האדם משועבד לו, אך גם אדון לו.
פייר נורה הגדיר את הזיכרון ככזה שנישא ע"י אנשים חיים, ומחבר את העבר להווה. כצנלסון טוען שמהותו של זיכרון יציאת מצרים והמסר הטמון בו כולו מופנה על עבר העתיד ואל ההווה. חשיבות הזיכרון הקולקטיבי לא נוגעת אך ורק לאנשים דתיים, וגם אם אדם לא מאמין מבחינה דתית בחורבן, הוא חלק איטגראלי מתוך הזיכרון הקולקטיבי. עובדת השתמרותו של זכרון יציאת מצרים טמונה בכך שהמסר שלו כל הזמן מכוון לעתיד, ובכך הערכים הטמונים בו משלבים בין שכחה מסוימת לזיכרון.
