סיכום: אנטוניו גרמשי – על ההגמוניה

סיכום מאמר: אנטוניו גרמשי – על ההגמוניה

אנטוניו גרמשי – על ההגמוניה מתוך "מחברות הכלא"

על פי גרמשי על מנת שמפלגה תיחשב למיוחדת במינה וכדי לזכות בהצלחות מהירות יחסית, עליה להיות מפלגה של מערכת כללית של שלטון באשר הוא ולא של שלטון מסוים.

בשלב הפעיל של המהפכה הצרפתית מומש רעיון "המהפכה המתמדת" והתפתחות היעקובניזם- המממשים את ההגמוניה המתמדת של המעמד העירוני על החברה כולה. ההגמוניה, כלומר המשטר הפרלמנטרי מאופיינים בשילוב בין השלטון ובין הקונצנזוס: השלטון ייראה כמי שנתמך על ידי הקונצנזוס. בין השלטון לקונצנזוס נמצאת השחיתות. לאחר מלחמת העולם ה-1 נוצרים בקיעים במנגנון ההגמוניה ויישומה הופך לקשה יותר. ההיבטים לבקיעים אלה הם: "משבר של עקרון הסמכות" ו"התפרקותו של המשטר הפרלמנטרי". המשבר בא לידי ביטוי בקשיים גוברים והולכים לכונן מפלגות וכן בחוסר היציבות של הממשלות עצמן. המקור למשברים הוא בריבוי המפלגות המייצגות בפלרמנט וכן במשברים פנימיים הקיימים בתוך המפלגות: סכסוכים על קרע המחשבה של כל אחד בתוך המפלגה שהוא זה שיכול להוביל את מפלגתו. באותו האופן גם משברים בפרלמנט קיימים מאחר וכל מפלגה חושבת שהיא זו שצריכה ויכולה להקים את הממשלה. על רקע כך מתנהלות התמקחויות שקריות וקטנוניות בין המפלגות.

המשבר בצרפת: ריבוי המפלגות בצרפת תלוי ב"עושר" המאורעות הפוליטיים והמהפכניים. ניתן לומר שריבוי המפלגות היה בעבר דבר מועיל (הוא איפשר תהליך גדול היקף של בחירה ויצר מספר רב של אנשי ממשל מיומנים). על אף הברית בין הקלריקליזם (שלטון הדת) והמונרכיזם- המסה של העם שרצה חילוניות, יצא למלחמה (ששיאה בפרשת דרייפוס) – מלחמה זו לא החלישה את ההגמוניה אלא חיזקה אותה. המאבקים הפנימיים בתקופה שלאחר המלחמה לא היו עזים מאוד.

באותה התקופה חלה התרחבות בתעשייה ותהליכי עיור. המשבר הפרלמנטרי בתקופה זו משתקף בניידות זו אל העיר ובחיפוש אחר ייצוגים ומפלגות. מדובר בשלב של אי-נחת המשמש כהתרעה לפני מדבר פוליטי מתקרב: המשבר הפרלמנטרי הגיע לשיאו ב-1925: מאוראס (מנהיג האקסיון פרנג') זעק את חורבנו על המשטר הרפובליקני והתנועה שלו רצתה לתפוס את השלטון. מאוראס נחשב למדינאי דגול- שיודע לדבר בסיסמאות לוגיות. הצלחתו נובעת מכך שהוא מדבר אל ההיגיון של אנשים. נטען כי התנועה שלו בעלת כוח בזכות ההומוגניות והאחדות. בסופו של דבר התנועה נזקקה לשיתוף פעולה מצד יריביה והיא עמדה לקרוס.

ניתוח של המצבים- יחסי כוחות: ישנם שני עקרונות לניתוח יחס כוחות בין מבנים:

חברה מציבה לעצמה מטלות בהתאם לתנאים הקיימים המאפשרים להשיג את המטלות.
אין חברה שיכולה להתפרק/להיעלם לפני שמיצתה את כל צורות החיים במערכת הקשרים שלה.

על ידי שני עקרונות אלה נוכל לנתח נכון את הכוחות הפועלים בהיסטוריה של תקופה מסוימת וכן לנתח את יחסי הכוחות.

בחקר מבנה כלשהו עלינו להבחין בין תנועות אורגניות (הקבועות יחסית) ובין תנועות שהן תוצאה של צירוף נסיבות (ולכן נקראות תנועות מקריות). לדוגמא כשנחקור תקופה היסטורית מסוימת ונראה בה משבר שנמשך עשרות שנים, משמעותו סתירות במבנה וסתירות אלה מכשירות את הקרקע של "המקרי" עליו יתארגנו הכוחות היריבים. בצרפת, כפי שטענו היסטוריונים, ישנן מספר מהפכות. גלים (מהפכות) אלו יוצרים יחסים בין המבנה לבין מבנה העל ובין התפתחות התנועה האורגנית לבין התנועה שהיא פרי הנסיבות. בחקר "יחסי כוחות" עלינו להבחין בשתי פאזות:

יחסי כוחות בין הכוחות החברתיים- יחסים הקשורים למבנה, אובייקטיביים, לא תלויים ברצונם של האנשים וניתן למדוד אותם. מדובר כאן ביחסי הכוחות שהם תוצאה של היכולת המטריאלית של כל קבוצה.
יחסי הכוחות בין הכוחות הפוליטיים- הערכה של מידת ההומוגניות, של המודעות העצמית ושל דרגת הארגון אליה הגיעו הקבוצות החברתיות השונות.

הניתוח של יחסי הכוחות הפוליטיים מתחלק למספר שלבים: השלב הראשון והבסיסי הוא השלב הכלכלי קורפרטיבי: סולידריות בין סוחר לסוחר ובין יצרן ליצרן. כלומר בשלב זה יש אחדות בתוך קבוצה מקצועית אחת. בשלב השני ישנו פיתוח מודעות לכלל החברים בקבוצה אך עדיין הדברים הם באופן כלכלי וצר. בשלב השלישי שלב בו ההסתכלות היא לא רק כלכלית אלא גם פוליטית. זהו השלב בו ישנו מעבר מהמבנה למבנה העל- בשלב זה אידיאולוגיות הופכות למפלגות הנאבקות זו עם זו עד לניצחונה של קבוצה אחת. כך נוצרת ההגמוניה של קבוצה חברתית מרכזית על סדרה של קבוצות נחותות ממנה.

היחסים בין הכוחות הצבאיים- השלב השלישי (בכוחות הפוליטיים) יכול להופיע בשתי רמות: הרמה הצבאית, כלומר טכני- צבאית והרמה הפוליטית- צבאית. לדוגמא אומה הגמונית אשר מדכאת אומה אחרת, הכוונה כאן לשליטה פוליטית- צבאית ולא לרמה הבסיסית של שליטה צבאית. האומה המדוכאת תציב בתחילה נגד הכוח הצבאי כוח שהוא רק פוליטי- צבאי על מנת: 1- לפרק מבפנים את היעילות של האומה ההגמונית. 2- לאלץ את הצבא ההגמוני להתפזר על שטח גדול יותר וכך לבטל את יעילותו המלחמתית.

לטענת גרמשי, הפרות באיזון בין יחסי הכוחות לא נובעות אך ורק מהידלדלות כלכלית של קבוצה חברתית מסוימת- אלא זה נובע מדברים העומדים "מעל" עולמם הכלכלי של מעמד מסוים, כלומר דברים הקשורים ל"יוקרתו" של המעמד. הסוגיה הייחודית של הקשיים הכלכליים כגורם המביא לשינוי ומציאויות היסטוריות חדשות הוא רק היבט חלקי של סוגיית יחסי הכוחות, שכפי שתואר- יש לה רמות שונות. ניתן לומר שכל התנודות הכלכליות שעוברות קבוצות הנם הביטוי הקונקרטי של מכלול יחסי הכוחות של החברה, שבמסגרתם יחסי הכוחות נעים לכיוון הפוליטי ולאחר מכן השיא מגיע ליחסי הכוחות הצבאיים שהם אלה שגם מכריעים את המערכה. אם לא מתרחש תהליך זה, כלומר המעבר משלב לשלב, אזי יישאר המצב ללא שינוי.

הגמוניה (חברה אזרחית) והפרדת הרשויות- כל הדיון סביב הפרדת הרשויות הינו תוצאה של מאבק בין החברה האזרחית לבין החברה הפוליטית. החשיבות המהותית שיש להפרדת הרשויות נובע מהרצון לליברליזם פוליטי וכלכלי. כמו כן ישנה הדרישה של הליברליזם הקיצוני לכך שכל בעלי הסמכויות יועמדו לבחירה.

אחדות המדינה בעיקרון הפרדת הרשויות: הפרלמנט קשור לחברה האזרחית. הרשות השופטת מצויה באמצע בין הפרלמנט ובין הממשלה. כל שלושת הרשויות הן גופים של ההגמוניה, אך במידה שונה.

מדינה אתית או תרבותית: לפי הגל, כל מדינה נחשבת למדינה אתית אם אחת הפונקציות שלה היא להביא מסה גדולה של האוכלוסייה לרמה גבוהה יותר מבחינה תרבותית. דבר זה משרת את האינטרסים של השליטים. גרמשי טוען כי רק קבוצה חברתית ששמה לעצמה למטרה להביא לקץ המדינה והקבוצה השולטת, יכולה ליצור מדינה אתית.

סוגיית ה'אדם הקולקטיבי' או סוגיית ה'קונפורמיזם החברתי': המטלה החינוכית של המדינה היא לעצב את האדם כך שתרבותו תהיה נעלה ובכך תקדם את מערכת הייצור. השאלה העולה היא כיצד ניתן לכפות על הפרט להיות חלק מהקולקטיב התרבותי ובנוסף גם לתת לו את התחושה כי הוא בעל חירות? התשובה לשאלה זו נמצאת בתחום המשפטי.

ישנה השוואה בין המהפך שחל בתחום הצבאי ובין המהפך שחל בתחום המדינאי וזוהי "המהפכה המתמדת" שלאחר מכן פינתה את מקומה למונח "ההגמוניה האזרחית": בתחום הצבאי בתחילה המלחמות נעשו באופן של מלחמה ניידת ולאחר מכן עברו ל"מלחמת חפירות" כלומר תכנון אסטרטגי קודם היציאה למלחמה.

מלחמה ניידת ומלחמת חפירות: במלחמה ניידת ישנה ארטילריה כבדה משום שזה נתפס כבעל מס' אפקטים: 1- יצירת בקיעים בהגנת האויב וזריעת בלבול. 2- ארגון מהיר של הגדודים שלנו 3- יצירה מהירה של התכלית אליה חותרים. בסופו של דבר חלה מהפכה בתחום הצבאי (כי הבינו שטקטיקה זו מביאה לניצחון על פני השטח בלבד ואין בכך הכרעה של ממש במלחמה) ועברו לשיטת מלחמת החפירות. את המודל שהוצג בתחום הצבאי ניתן לעשות גם בתחום המדינאי: במדינות יותר מתקדמות בהן החברה האזרחית הפכה למערך מורכב מאוד, מבנה העל של החברה משמש כמערך החפירות במלחמה הצבאית.

המעבר ממלחמה ניידת (וממתקפה חזיתית) למלחמת חפירות גם בשדה הפוליטי: מלחמת המעמדות תובעת קורבנות רבים ומשום כך הכרחי ריכוז חסר תקדים של ההגמוניה ושל שלטון המרבה להתערב נגד המתנגדים לו. בתחום הפוליטי ממשיכה מלחמה ניידת- כיבש של עמדות ובמקביל מתקיימת אף מלחמת חפירות שהיא יותר בפאן האסטרטגי של הכיבוש.

הנהגה פוליטית של מעמד לפני עלייתו לשלטון ולאחריה: מעמד הוא דומיננטי בשני אופנים: הוא "מנהיג" והוא "שליט". מנהיג של המעמדות החברתיים בני בריתו והוא שליט על המעמדות היריבים. לכן, על המעמד להיות מנהיג לפני עלייתו לשלטון וכאשר הוא בשלטון הוא הופך לשליט אך ממשיך להיות גם מנהיג.

דעת קהל: דעת קהל היא נקודת המגע בין "החברה האזרחית" ל"חברה הפוליטית", בין הקונצנזוס ובין השלטון. דעת הקהל היא התוכן הפוליטי של הרצון הפוליטי הציבורי שיכול לחלוק על השלטון. לכן, קיים מאבק על האמצעים המשמשים לעיצוב דעת הקהל- עיתונים, מפלגות, פרלמנט וכו'- כך שרק כוח שלטוני אחד יעצב את דעת הקהל.

למרות כל זאת, ישנו חלק בדעת הקהל שאינו ניתן לארגון ולשליטה ולכן תמיד מתאפשרים ה"בום" והמהפכים במדינה.

דקארט, אלוהים, דת ואמונה

עבור דקארט, שאלת קיומו של אלוהים איננה רק עניין תאולוגי – היא לב לבה של הפילוסופיה שלו. ההוכחות לקיום האל ממלאות תפקיד מכריע בביסוס הוודאות של הידע האנושי.

קרב התסכול הגדול: מי שאני vs. מי שאני רוצה להיות

על האני הממשי והאני האידיאלי ואיך הם קשורים לפרופיל שלכם ברשת

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

טען עוד