אינדוקטרינציה, הגמוניה ויחסי כוחות בחברה

אחת השאלות המעניינות ביותר בתחום של הפילוסופיה הפוליטית שעלתה ביתר שאת במסגרת הפילוסופיה הניאו-מרקסיסטית בהשראת אסכולת פרנקפורט היא שאלת שיעתוק יחסי הכוחות בחברה והסכמה של בני אדם עם משטר וסדרים חברתיים שבפועל פועלים כנגד האינטרסים שלהם.

אחת התשובות שניתנה לשאלה זו היא כי האדם עובר אינדוקטרינציה משחר ילדותו הגורמת לו לשתף פעולה עם הסדר החברתי הקיים המוצג ונתפס על ידו כמשהו טבעי שלא צריך ואי אפשר לערער עליו, מה שהופך אנשים לצייתנים ולמשרתים של הסדר החברתי הקיים שיכול לשכפל את עצמו על פני דורות. הכוחות הללו של אינדוקטרינציה אינם פועלים באופן אלים על האדם אלא למעשה משכנעים אותו כי הסדר הקיים הוא רצוי וטוב, וכך מונע הכוח קונפליקטים ולא מופעל במסגרתם כפי שגורסות תפיסות מסורתיות יותר.

אינדוקטרינציה מופעלת על ידי כל המוסדות החברתיים החל מהתא המשפחתי ועד למערכת החינוך, בתי המשפט ואף התקשורת שפועלים בכדי לתת לגיטימציה לסדר החברתי הקיים. התפיסות הניאו-מרקסיסטיות אינן מבחינות בין המשטר לבין החברה בהקשר זה, שכן הם כולם כמקשה אחת לוקחים חלק בתהליך של אינדוקטרינציה שכאמור משמש בכדי לשמר את פני החברה כפי שהם. ההשתמעות המיידית של תפיסה זו היא כי יש הבדל בין הרצון והאינטרסים של האדם כפי שהוא תופס אותם לבין האינטרסים האמיתיים שלו ובכך יש חריגה מהגישה הפנומנולוגיה שאינה מבחינה בין רצון לבין מעשה

בהקשר זה ראוי בהחלט לציין את הגותו של אנטוניו גראמשי ומושג ה-"הגמוניה" שלו. הגמוניה לפי גראמשי היא הנחלה של "חוקי משחק" לכלל החברה, ומי שקובע את חוקי המשחק הוא גם מי שיכול לשלוט בחברה ולהטות אותם לטובתו. לדעתו של גראמשי הקפיטליזם אינו מושל בבני אדם רק באמצעים של כפייה אלא גם ואולי בעיקר דרך אמצעים אידיאולוגיים הפועלים דרך אינדוקטרינציה המשכנעת את בני האדם כי האינטרסים של המעמד השלט הם למעשה גם האינטרסים שלהם וכי ערכי הבורגנות הם הערכים ה"נורמליים" או ה"טבעיים" שמן הראוי לנהוג על פיהם.

לסיכום, אינדוקטרינציה משמשת בהגות המרקסיסטית בתור כלי ראשון במעלה להנצחת פערי מעמדות ושליטה של הבורגנות במסגרת החברה הקפיטליסטית על המעמדות הנמוכים המפנימים את ערכי המעמדות השלטים דרך מערכת ההגמוניה ובכך משעתקים את יחסי הייצור ויחסי הכוחות בחברה ומשיגים ציות ושיתוף פעולה של העם בדרכים לא אלימות.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: