סיכום מאמר: גיאורג זימל -האינדבידואל המבודד והדיאדה
מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה
מאמרו של גיאורג זימל (המפורסם בחיבורו "העיר הגדולה וחיי הנפש") "האינדבידואל המבודד והדיאדה" בוחן צורות חברתיות התלויות בגודלן:
האינדיבידואל המבודד:
תהליך של אינטראקציה חברתית מתבצע בין לפחות שני גורמים (אנשים, קבוצות וכו'). אך גם ליחיד יש מאפיינים סוציולוגיים. ישנם שני מושגים רלוונטיים – בידוד וחופש. העובדה שאדם אינו בא במגע עם אחרים איננה סוציולוגית, אבל בידוד אינו משתמע רק בהעדר מגע/קשר עם החברה. להפך – נשמר קשר מדומיין – בין אם כמיהה ליחסי העבר, נוסטלגיה, ציפייה לעתיד. זה שיש אדם מבודד לא מעיד על כך שהוא תמיד היה כזה. מכאן שבידוד הוא אינטראקציה בין שני גורמים – זה שנעזב לנפשו ונהיה בודד, ואלו שעוזבים אותו. מכאן שהבידוד הוא רק פיזי (במציאות החומרית) אבל הפרט ממשיך להתקיים במוחותיהם של אלו שעזבו אותו.
כל זה מתקשר לתחושת הבדידות שחשים בקרבתם הפיזית של אנשים רבים אחרים, כגון ברכבת, בקרב המון עירוני ועוד. השאלה אם חברה מאפשרת התקיימות בדידות שכזו בקרבה או לא מתקשרת למבנה של אותה חברה. קהילות אינטימיות נוטות לא לאפשר היווצרות "וואקום" שכזה בתוכן. כשאנו מדברים על תופעות אנטי-חברתיות (רשעות, פשיעה, זנות, התאבדות) – ניתן לראות אותם כ"חיסרון" חברתי שמיוצר במידה מרובה בהתאם לתנאים החברתיים. כאן זימל נעצר – אבל החיבור שלו אומר שכאשר יש חברות שמאפשרות קיום של בדידות בתוכן – מתקיימות תופעות אנטי-חברתיות.
בידוד:
למרות שכשאומרים בדידות עולה התמונה של אדם אחד מבודד, אין זה כך. דווקא במקרים שבהם לכאורה הבדידות לא אמורה להיות קיימת בין שני אנשים, היא יכולה להופיע. דוגמא של זימל – זוג נשוי שבכל זאת חש בודד. לפיכך הבדידות איננה מוגבלת לאינדיבידואל ואיננה הקוטב המנוגד להתרועעות (היות ביחד). קיומה של בדידות משנה את האופי של קבוצות גדולות או קטנות, בין אם היא הגורם או התוצאה של שינוי זה.
חירות/חופש:
במבט ראשון, חירות מקבילה לבדידות, מפני שלאדם החופשי אין קשרים עם אחרים (כמו נזיר מתבודד, אנשים שמתבודדים ביערות וכדומה). אבל לאינדיבידואל שכן שומר על קשר עם אחרים, לחירות יש מאפיינים חיוביים מאוד – היא תופעה שמקבלת את כוחה דווקא בגלל שיש קשר – שיש חברה שמקבלים ממנה חירות. בהקשר הזה יש שתי נקודות שמשפיעות על מבנה החברה:
ראשית, חופש אינו מצב שנמשך תמיד או שנלקח כמובן מאליו. כל קבוצה או חברה מגבילה את חירות האינדיבידואל. לפיכך בהתאם לכך, חירות מופיעה כתהליך שחרור תמידי, כמאבק – אבל לא רק לעצמאות, אלא גם בעבור הזכות הנובעת מהרצון החופשי שלנו להישאר תלויים. לפיכך חירות איננה קיום (פיזי) מבודד אלא פעולה סוציולוגית, חירות איננה מצב המוגבל ליחיד, כי אם מושתת על יחסים.
שנית, האדם רוצה להשתמש בחירות שלו לצורך מסוים, מכאן שאין כאן רק שלילה של קיום משותף. ברוב המקרים הביטוי העיקרי של החירות היא ביכולת לאכוף את רצונו של אדם אחד על אנשים אחרים. זה מתבטא בשפה "taking liberties with somebody" – הרשה לעצמו לנהוג בחירות עם מישהו (ולהגיד את מה שהיה לו לומר – מעמדת כוח), או השימוש במילה חירות במובן של זכות או פריבילגיה. מכאן בעוד שחירות נתפסת כתכונה של האינדיבידואל, היא מקבלת את מלוא משמעותה דווקא מתוך המפגש החברתי.
דיאדה:
האופי הסוציולוגי של קשר המבוסס על זוג מגיע משתי העובדות הבאות:
- המגוון הרחב ביותר של אינדיבידואליות ואחדויות לא משנים את האופי של צורה זו.
- דיאדה יכולה להתרחש גם בין שתי קבוצות – משפחות, מדינות, כמו שהיא יכולה להתרחש בין שני אנשים.
סוד כמשל – כשרק אדם אחד יודע אותו – זה לא סוד, כששני אנשים יודעים אותו – זה סוד במיטבו – כשעוד אנשים יודעים אותו – יש סכנה גדולה יותר שהוא יתגלה ויחדל להיות סוד.
הקשר בדיאדה מבוסס על שני המעורבים בו ולא על קולקטיב גדול, ועזיבה של אחד תוביל מידית להריסתו (להבדיל מקבוצה של שלוש שתמשיך להתקיים עם עזיבתו של אחד). הידיעה על "קלות" הפירוק של הדיאדה מלווה תמיד את המעורבים בה. כמו שאנו מודעים למוות מיום היוולדנו. בקבוצה חברתית הגדולה יותר מהדיאדה, יש תחושה של המשכיות – מוות או פרישת האחד, לא תהרוס את הקבוצה. אך הדיאדה תלויה על שני המרכיבים אותה בלבד – לקיומה היא זקוקה לשניהם, לפירוקה מספיק שרק אחד יעזוב. זה יוצר תחושה שהדיאדה נמצאת תמיד בסכנת הכחדה וכן בלתי ניתנת להחלפה.
מאפייני הדיאדה:
טריוויאליות
יש נטייה לקחת דברים כטריוויאליים, במחשבה שהם לא ישפיעו על האינדיבדואל. אבל בדיאדה יש לזה טון פטאלי. זה קשור לרעיון ששני יחידות (אנשים או קבוצות) סופר-אינדיבדיאליות נפגשות בעוד שבמסגרת אחרת מהדיאדה הן היו שומרות יותר על האינדיבידואליות שלהן, ובו זמנית זה גורם להן להשתתף במסגרת הזו. אני יודע שהמשפט הזה לא ברור בעליל – אבל זו פסקה לא ברורה,שאין לי שמץ למה בדיוק הוא התכוון.
אינטימיות
העובדה שהיחסים בדיאדה לא גדלים וחורגים מהמסגרת שלה, מובילה לאינטימיות. נובע מהסירוב להתייחס לנקודות השוני שבין אחד לשני. בכול קשר יש מאפיינים ייחודיים (למסגרת הדיאדה הזו), וכאלו שחולקים אותם גם עם קשרים אחרים. מכאן שאינטימיות קשורה לסוג הראשון, לפן ה"פנימי" של הקשר – מה האדם מראה לשני, ולא לאף אחד אחר.
אינטימיות אינה תלויה בתוכן של היחסים. אינטימיות יכולה להיות הכוח המניע ביחסים. אבל יכולים להיות גם מקרים חריגים – סיטואציה שבה אנו מגלים אינטימיות כלפי זר מוחלט – אבל אז זה שיש חשיפה של תוכן אינטימי – לא בהכרח הופך את הקשר עם הזר האקראי לאינטימי (תחשבו על לגלות את הלב בפני ברמן אקראי).
האינטימיות מאחדת ומסוכנת לשלמות הדיאדה. היא גורמת לזוג לחשוב מה הם חולקים עם אחרים מחוץ לדיאדה, ובכך מדגיש את הדמיון בין שני הפרטים שמרכיבים את הדיאדה. אבל זה יוצר "אלמנט שלישי" – המבט המשותף על האחרים, מה הם חולקים עם אחרים, גורם לחידוד הייחודיות של כל אחד מהצמד (איך אני שונה מזה שאיתי בזוג, אבל דומה למישהו אחר – מחוץ לזוגיות הספציפית של הדיאדה שלי). אבל הרי אופייה הסוציולוגי של הדיאדה אומר שיש נטייה לא ליצור יחידה שתעלה על השותפות הזוגית – כלומר ה"אלמנט השלישי" שצומח מתוך האינטימיות – מתנגש עם מאפיין הבסיס העיקרי ביותר של הדיאדה – היותה מסגרת זוגית.
