אופנות ניהול בארגונים: הפרדוקס הקולקטיבי ברטוריקה האישית של ספרות הניהול הפופולארית
פסיכולוגיה של ההמון- סיכומי מאמרים
לכאורה, הרטוריקה של הפצת ספרי הניהול שצוברים תאוצה רבה בקרב הציבור בעולם בכלל וישראל בפרט, היא אישית ומעודדת את הקורא לחיות בהתאם לרעיונות אישיים המבטאים את ייחודיותו כאדם. סוג של שאיפה לאינדיבידואליות כאילו זו הדרך לשלמות האישית (דבר שאילוז מזכירה במאמר על הקפיטליזם הצרכני).
• הרטוריקה עושה שימוש נפוץ במונחים כגון: "צמיחה", "העצמה", "התפתחות" ,"מימוש עצמי", "פוטנציאל", "הצלחה", "הנאה", "מיצוי החיים" ועוד
הנחה סמויה: שינוי תמיד חיובי, גם אם מעורר חשש; ספרות זו מתעלמת מתופעות אנושיות מורכבות, המוכרות היטב במקצועות הטיפוליים, כגון "התנגדות לשינוי".
למעשה, הרטוריקה של ספרות העזרה העצמית מכוונת את הפרט אל עבר יעדים מקובלים בחברה המערבית: הצלחה כלכלית, יופי, יעילות. ספרי עזרה עצמית – אף אם אינם מזיקים ישירות – עלולים לחזק את התופעות מהן סבל האדם, ואשר גרמו לו לפנות אליהם מלכתחילה.
היחיד אמנם חושב שהוא אינדיבידואל שפועל על ערכים אישיים ואותנטיים אבל לא כך הוא, כאשר כל הספרים לעזרה עצמית הולכים כאמור על הכיוון של מה שנחשב להצלחה בחברה המערבית, לעשות יותר כסף, להצליח בעבודה ולהיות מקובל ומרשים בחברה. אסכולת פרנקפורט קוראת למהלך זה של יצירת ספרות כזו "חרושת תרבות" רק שכאן החרושת היא אישית אבל הכי קונפורמית שיש למעשה.
עוד עניין צבוע בהפצת הספרים האלו הוא לא רק העובדה שאולי הספרים יכולים להזיק כי האדם הולך אחר האשלייה שיש לו סיכוי להיות מאושר בעזרת טריקים שאפשר לקרוא בספר. אלא שהטריקים עצמם מופיעים בצורה כזו של "עזרה לזולת" "התחברות לאדמה ולאנשים האחרים" "שאיפה לשלום עם כל העולם" וכו'… כל אלו הם אמנם מאווים חברתיים חשובים- אך כולם מנוצלים כאן על מנת שהיחיד ישיג את עושרו האישי ללא שום סממן חברתי תרומתי אמיתי.
ניתן לקשר את הנושא הזה למאמר של לה-בון כיוון שכותבי הספרים מנצלים המון שכמה לשליט ומציגים גישה מהפכנית רק על מנת להחזיר את הקהל לשמרנות אותה הוא מחפש כדי שיהיה לו קל כי ישלטו עליו.
ניתן לקשר נושא זה גם למאמרו של אלון כי הדרך לשווק כת היא בדיוק הדרך בה הספרים וההוצאות משווקות את עצמן ויוצרות לתות בספרים- תלות שממשיכה כאשר האדם ממשיך וצורך את הספר למרות שלא משיג את התוצאות- וממציא דיסוננסים לכך.
ניתן לקשר נושא זה גם למאמרה של אילוז על אותו תחום אפלולי כאשר הספרים מייצגים את המרחב הפרטי והופכים אותו לציבורי כמו בתכניות האירוח, ווידויים אישיים, סיפורים מהקליניקה, הופכים כאן לנחלת הכלל ולמנוצלות על ידו. גם את מאמרה השני של אילוז על הקפיטליזם הצרכני ניתן לקשר, כאשר הצרכנות של האדם הופכת להיות אישיותו ואדם יכול להיות מגבש זהות אישית ואינדיבידואלית כביכול רק כי הומצא בשבילו שוק הספרים הזה שהוא ממשיך וצורך וממשיך וצורך.
בשל העובדה שספרים אלו לא רק אומרים מה צריך לעשות אלא גם מה לא כדאי לעשות, ישנה סכנה שכמו אצל בן-יהודה במאמר, תיווצר פאניקה מוסרית כללית כנגד אוכלוסיות מסוימות שלא הולכות כביכול על פי הנדרש בספרים.
ספרים רבים שכאלו עוסקים בהכיצד להשיג את הבעל העשיר או את הגבר המוצלח, כמו גם איך להשיג אישה כמה שיותר יפה, כל זה ממשיך ותומך את המגדור החדש שהוצב ומוצב של מיתוס היופי כמו אצל וולף.
וכמו גלסנר וקליין, ישנה הטענה כי עולם השיווק חדר לעולם הספרות שאמור להיות אינדיווידואלי והופך להיות תלוי הצלחה אישית כסימן לרכישה של הספר.
