סיכום מאמר: נחי אלון \ אנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר"

סיכום מאמר: נחי אלון \ אנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר"

פסיכולוגיה של ההמון- סיכומי מאמרים

אלון, נ. (פברואר 2005). אנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר". ארץ אחרת, 26, עמ' 26-29.

נחי אלון, פסיכולוג קליני ומומחה לתורות המזרח הרחוק, מסביר במאמרו כיצד מתגבשת כת, כיצד נוצרות מניפולציות שגורמות לאנשים להיות שייכים אליה ומהן הסכנות בשייכות לכזו.

הרושם בציבור בכל הנוגע ל"גורו" למיניהם ולחסידיהם שאוב מאירועים קיצוניים שנחרטו בתודעתו. במקרים אלו מצטייר המורה כנצלן כריזמטי קר-רוח וכמתחזה המבצר לעצמו מעמד מעין-אלוהי ומהפנט את קורבנותיו ומשעבד אותם בדרכים מסתוריות למטרותיו הציניות. אל לה לעובדה, שמקרים קיצוניים אלו התרחשו במקומות אחרים בעולם ולא אצלנו, להטעות אותנו. התופעה של הגורו הנהנה מסגידה ללא ביקורת נפוצה גם אצלנו בקנה-מידה לא מבוטל. ישנם מורים המנהיגים קהילות של ממש, אך יש גם הפועלים בדרכים דומות במסגרת היחסים של "אחד על אחד". כמו בדוגמת השיחה בין מחבר ספר על כתות וגורואים ואן דה ברק לבין מאמינה בגורו שאינה מוכנה לעזוב אותו.

מורים רוחניים רבים אכן הגיעו למקומות מסוכנים, ורבים עוד עתידים להגיע לשם בשל הכוח המשחית המתהווה בהכרח במהלך ההתפתחות של הקהילה, ואיש אינו חסין בפני סכנות ההשחתה. אך הדברים מתרחשים לא בגלל שטניות בסיסית הטבועה במורה מעצם טבעו, כי אם תוך כדי תהליך גומלין מתמשך של "שיגעון בשניים" (folie à deux): המורה מספק לתלמידיו הבטחה משיחית לגאולה אישית ולשחרור מכל סבל, אם יתמסרו לו בשלמות, ואילו הם מספקים לו את ההערצה והעוצמה שהוא זקוק להן כדי להיות גואל משכנע בעיניהם ובעיני עצמו. בתחילת הדרך יש למורה כוונות טובות, כשרון ויכולת, מידה של צניעות ורצון טוב; אבל במהלך ההתפתחות האופייני בונים התלמידים והמורה במשותף דימוי מיתולוגי של המורה כמי שניחן בהבנה על-אנושית, כאדם גדול מהחיים וחף מכל טעות. כמה קל למורה להתחיל להאמין בכך בעצמו, וכמה קל לתלמידים להתפתות ולהפקיד בידי דמות מן הסוג הזה כוח בלתי מוגבל!

מיהו המורה

הממדים העל-אנושיים של המורה בשלבים המאוחרים יותר של ההיקסמות ההדדית ניכרים בסיפור חיים אופייני שמספרים בהערצה התלמידים בקהילות למיניהן, והנוסח הוא פחות או יותר אחיד: כבר מגיל צעיר ניחן המורה לעתיד בכישרונות גדולים, ובהם חמלה גדולה וסקרנות בלתי נלאית כלפי מה שמעבר לנגלה. מסע רוחני מסוכן, בלתי מתפשר ותובעני הוביל אותו למפגש עם מורים גדולים, שבמחיצתם זכה להארה מיוחדת (או "התגלות", "התעוררות", "מפגש עם ה'מוחלט'"), שהייתה לאירוע המכונן בחייו ובחיי תלמידיו, ובו הוא השתחרר כליל מן האגו שלו.

בשלבים מתקדמים יותר של חיי הקהילה מתרחב סיפור החיים: המורה הוא חוליה נוספת בשושלת המפוארת של שליחים כדוגמת ישו, מוחמד והבודהא והוא  נשלח אחריהם עם האמת האמיתית והשלמה, ועליו מוטלת השליחות לפתח את משנתו ולהפיצה כדי להביא למהפכה רוחנית נרחבת. התלמידים שיצטרפו אליו לא זו בלבד שיזכו להגיע להארה בזכות התמסרותם לו, אלא גם יהיו עמוד התווך של המהפכה הרוחנית. ההמונים עדיין אינם כשירים להבין את המהפכה, ולכן יש לדבר אליהם בשפתם ואף להסתיר את רוחב היריעה של מטרותינו. אנחנו חוד החנית, הנבחרים, ולשם כך יש לעבוד קשה.

מי הם התלמידים?

רבים מן התלמידים הם אכן מבקשי דרך רציניים השקועים בחיפוש אחר האמת. חלקם מגיעים לקהילה בעקבות משבר שעורר בהם ספקות קשים, ערער את תפישת עולמם והניע אותם לשאול שאלות קיומיות. המורה מצטייר בעיניהם כרב-קֶסֶם, קשוב, חכם; כאב מיטיב. בקהילה הם מתקבלים בחיבה גדולה, משתלבים בפעילות למען מטרות משותפות וזוכים בתחושת ייעוד.

מה מלמד המורה

המורה, שחווה הארה, "יודע", בעוד תלמידיו הם בגדר "מבקשי דרך" בלבד. ה"מוחלט" שהמורה התוודע אליו שייך לתחום שמעבר להיגיון. המכשול בפני ההארה הוא האגו שטוף האנוכיות, התשוקות, הגאווה והביטחון העצמי הכוזב. התמורה שעבר המורה מבטיחה שהוא נקי מאגו, ולכן מניעיו ופעולותיו נקיים מאינטרסים ומכוונים רק לרווחת התלמידים. עצם העובדה שההיגיון מתנגד למורה ולמשנתו מוכיחה שהאגו מנסה להטעות אותנו ביהירותו. התמורה שעבר המורה מבטיחה אם כך, שהוא נקי מאגו, ולכן מניעיו ופעולותיו נקיים מאינטרסים ומכוונים רק לרווחת התלמידים.  בין חברי הקהילה לבין עצמם, ובינם לבין המורה, נוצר קשר רגשי עמוק, נולדת אהבה המשמשת כהוכחה (מוטעית) לעומק ההישגים הרוחניים של הקהילה. הקבוצה מפתחת מנטליות של "גאוות יחידה", המאופיינת בתחושה של ייחודיות ושליחות. המורה מציע דרך, הם מקבלים אותה; הם מציעים אהבה, הוא מקבל אותה. בתמורה להבטחת הגאולה הם מעניקים לו גם מזמנם, מכספם, מכישרונותיהם, ממקצועיותם. הם בונים תשתית ארגונית ואנושית, שבלעדיה הוא יישאר אלמוני ונטול כוח.

כתביהם של המורים מציגים, כמובן, את הצד הרוחני והמיטיב, ואין בהם רמז לכוחנות ולאוטוריטריות. את התיאורים של יחסי הכוחות ושל אמצעי השליטה שמאחורי הקלעים ניתן למצוא בספריהם של עוזבי קהילות, חוקרים ומטפלים. מורים רוחניים שמדובר בהם, ומעריציהם, יזדרזו להסביר את ההאשמות המופנות כלפיהם כדיבה שמוציאים עליהם חניכים שלא הצליחו להתגבר על יצריהם או על ה"אגו" שלהם אך מי שקורא את העדויות, אינו יכול שלא להשגיח בדפוסים החוזרים של ניצול מיני, יחסים של כוח ושימוש מניפולטיבי בתלמידים על-ידי קירובם וריחוקם. העדויות המצטלבות, ונקודות הדמיון שמתבררות תוך כדי קריאה, מצביעות על אמינותם של הכותבים.

"ירח דבש": הולדת הקהילה

סביב המורה התאספו כמה תלמידים. ההארה מצריכה שינוי של התודעה. המורה נושא דרשות ומלמד איך עושים זאת: מדיטציה, תרגילים רוחניים, תפילות, תרגולים גופניים ושיחות נפש אינטימיות. כיוון שהתוצאות אינן מיידיות, צריך להרחיב את העבודה הרוחנית ליותר ויותר שעות ביום ובלילה. העולם החיצוני ודרכיו מפריעים לנו להתפתח. צריך להשקיע את הזמן בתרגול, ולא בחוץ. הקבוצה מתחילה להסתגר מפני העולם. המשפחה והחברים שאינם יודעי ח"ן מאבדים את משמעותם, ולעתים נתפשים כמטרד. העולם אינו יכול להתחרות בהתלהבות שיש בקהילה, וגם אינו מוכן לקבל את ההתלהבות המיסיונרית של התלמיד. הקשר עם המורה הוא קשר ישיר, ללא תיווך. איזו זכות-יתר! כיוון שעליו ללמד אותנו, עלינו לאפשר לו את החירות מפני אילוצים כלכליים. לשם כך נתרום כולנו את המימון הנדרש. הקבוצה היא מעתה עולם ההתייחסות המשמעותי היחיד. המורה הוא חזות הכול, ולכן ביטויים של הערכה, ביקורת או נידוי מצדו יש בהם עוצמה גדולה ובידם לבנות אדם או להרוס אותו. הקֶשב של התלמיד מרוכז כולו במורה, כדי לפענח מה הוא מרגיש כלפיו.

התרחבות הקהילה והתבססותה

כשאגדת המורה מכה שורש, הודות לפעילות המיסיונרית ובשיטת "חבר מביא חבר", מצטרפים לקבוצה אנשים נוספים. הצורך בקירבתו של המורה, יחד עם ההבנה ש"ההארה היא אורח-חיים, לא תחביב לשעות הפנאי", מביא להקמת "מושבה", שאחזקתה דורשת מימון. התלמידים מתחילים ליטול בו חלק, בין אם בתרומות ובין אם בהפניית חלק ממשכורתם לקהילה. הקהילה גם מייצרת מקורות הכנסה, למשל, קורסים שהיא מעבירה לקהל הרחב. ההתרחבות מאפשרת לתלמידים בולטים ללמד, ונוצר "מסלול קידום". כיוון שחלק מן התלמידים עובדים למחייתם, עליהם להקדיש את כל זמנם הפנוי להתפתחותם האישית ולעבודות ההוראה והמימון. שעות השינה פוחתות ונוצר מצב כרוני של עייפות, המעודד התמסרות נטולת שיפוט. הפרטיות אובדת.

מובן מאליו, שההחלטות בתחום הכספי הן בידי המורה. הוא יודע מה טוב לנו, ואין לו אינטרס אישי.

 ריבוי תלמידים מייצר מעמדות: "מקורבים" ו"מרוחקים", "מתחילים" ו"מתקדמים". עלייה במעמד היא פרס ממדרגה ראשונה, ואילו אובדן מעמד עשוי להיתפש כעונש חברתי ורגשי קשה. כיוון שהגישה אל המורה מצריכה עתה פנייה אל מתווכים, הקשר האוהב והישיר מתחלף בהערצה מרחוק. המתווכים זוכים לכוח גדול ונוטלים על עצמם את התפקידים השליליים, כגון ענישה.

ריבוי התלמידים מאפשר זרימה מתמדת של הערצה, וזו נעשית למעין סם למורה. התמורה הפסיכולוגית שחלה בתלמידים נשלמה. הם מבינים שאַל להם לסמוך על תחושותיהם, על הבנתם ועל שיקול דעתם: כל אלה הם האויב המתעתע, לא המצפן. המצפן האמיתי הוא המורה, המפרש האמיתי היחיד של המציאות המעשית והנפשית כאחת.

האויב הגדול של קשר האהבה בין המורה לתלמידים הוא הספק. המורה והקבוצה כאחד נלחמים בספק עד חורמה. כלי הנשק האופייני והמשותף לכיתות השונות הוא העֶמדה שלפיה הספק הוא עדות לחולשת האמונה של התלמיד, פרי עבודתו של ה"אגו".

כיוון שהעבודה הרוחנית קשורה לכל היבט של החיים, אין היבט שאין להעלותו בקבוצה. התאהבת בתלמיד אחר? בדקי מה המשמעות הרוחנית של ההתאהבות הזו. אולי איננה "רוחנית", אלא ביטוי של ה"אגו". ומה הייתה המשמעות הרוחנית של יחסי המין שקיימתם? הדיונים בקבוצה לובשים בהדרגה אופי של ישיבות וידוי מתארכות והולכות. הזכות לפרטיות נעלמת. הקבוצה היא הכוח הפוסק מה לעשות בענייני זוגיות, כסף, מגורים, תעסוקה, ובכל עניין אחר.

השחתה ופרנויה

התמורה המבוקשת טרם קרתה, והתלמידים טרם נגאלו. הָאַשְׁמה היא בהם, לא במורה. ההוראות נעשות יותר ויותר שרירותיות, ופחות הגיוניות. מורים רבים משנים בתכיפות אמונות ופראקטיקות והתלמידים נתבעים לשנות באחת את מה שעד אתמול היה בגדר אמת קוסמית, כגון מעבר מפרישות מינית למיניות לא-מובחנת. כאשר נולדים ילדים בקהילה, קובע המורה דרכי חינוך מיוחדות. מוכרים מקרים, שבהם הילדים בקבוצות היו קורבן להתעללות או להזנחה.

העזיבה יש בה איום גדול על הקבוצה, ולכן צריך להפעיל לחץ על הנחלשים. הדבר נעשה באמצעות שיחות מוטיבציה, שידול ואיומים. 

חשיבותם האישית של האנשים בעיני המורה יורדת. אפשר לסלק את מי שהכזיב: לעולם תהיה אספקה חדשה של מעריצים. המורה מכור עתה להערצה. ההערצה היא הרגש השולט בקבוצה, ולא האהבה. היכולת לסלק בהינף יד אדם, שטיפס במשך שנים בסולם החברתי, מקנה כוח מוחלט. גם מי שהיה סגנו של המורה יכול לרדת במעמדו אל תחתית הסולם, "לטובתו". הייסורים בגלל אובדן המעמד המיוחד הם בלתי נסבלים. התלמיד יעשה הכול כדי לחזור ולזכות בחסדו של המורה, ובלבד שלא יהיה מנודה

המורה והמקורבים לו אינם צריכים עוד לבקש כסף, מין או כוח: הם מקבלים אותם כחלק מן ההתמסרות.

ישנן קהילות הצוברות כסף רב: רבים מן התלמידים הם בעלי מקצועות מכניסים, ואת הכנסותיהם הם מוסרים לקומונה. בתמורה הם מקבלים מגורים, מזון ותורה. השאלה מה קורה עם יתרת הכסף איננה נשאלת: חזקה על המורה שהוא עושה בו שימוש מועיל, למשל, רכישה של קרקע לשם הקמת מרכז רוחני.

הוויתור על העצמיות נשלם עתה: אין יותר פרטיות במישור המעשי והרגשי; התודעה והשיפוט מעומעמים דרך קבע מחמת חוסר שינה, עבודת-יתר, שעות ארוכות של מדיטציה ותת-תזונה (למטרת "אימון הרוח"); העולם החיצוני נעשה לא רלבנטי; הפרקטיקות נעשות יותר ויותר קיצוניות, יותר ויותר שרירותיות; כיוון שההארה משמעה היות מעל לאינטרסים, לתשוקות, לפחדים ולקנאה, אין המורה עוסק ב"כוח". הנושא אינו פתוח לדיון. ביקורת על השימוש לרעה בכוח תתפרש גם היא כפגם בהתמסרות, כהתערבות ה"אגו". הפער בין השימוש לרעה בכוח לבין האיסור לדבר עליו מזין את הספקות הפנימיים, שגם בהם אסור להבחין. ההשתקה הפנימית נעשית לאחד מיסודות הקיום בקהילה.

תהליכים אלו מעוררים ביקורת מבחוץ: משפחות שאיבדו את בניהם ובנותיהן לקהילה מנסות לקעקע את המורה ואת הקבוצה. לכן, כל עזיבה נחשבת עתה לבגידה, וכוח רב מופעל כדי למנוע אותה. כוח רב מופעל גם כדי לחסן את התלמידים מפני ה"מידע השקרי" הנמסר בתקשורת, אשר מוצג כניסיון של כוחות האופל להרוס את בני האור.

הרטוריקה של הגאולה

הדרך שבה המורה משוחח עם תלמידיו מבוססת על תהליכי השפעה, שכמותם יש גם בהיפנוזה, בפרסום ובתעמולה. היא מכוונת לעקוף את תהליכי ההיגיון והבקרה האינטלקטואלית (ה"אגו") ולפנות ישר אל הרגש. אין בה טיעונים, כי אם מטאפורות, רמיזות וסוגסטיות – בדיוק כמו שקורה בהשפעה על ההמון אצל לה-בון.

האיומים יכולים ללבוש גוון קונקרטי: "אם תעזוב אותי עכשיו, דקה לפני שהגעת לגמר, תאבד את הזדמנות חייך להשתחרר באמת"; "כאבי הבטן שלך הם תגובתו של הגוף על הסירוב של האגו שלך לנקוט סוף-סוף עמדה ולהתחייב". איומים עקיפים ומרומזים כאלה נוטים להיקלט ולעורר חרדה סתומה. היא נעלמת כאשר התלמיד "חוזר לתלם" וזוכה מחדש באהבת הקבוצה.

דרך דיבורו של המורה היא לעתים תכופות כפולת-משמעות. כך, ברובד הגלוי הוא מעודד חשיבה עצמית: "אני רוצה שלא תקבלו שום מילה שלי כמובנת מאליה. בחנו הכול בהיגיון שלכם!". אבל בהמשך הוא אומר: "רק כשמשתחררים מן האגו, אפשר להבין כמה מלכודות טמן לנו ההיגיון!". המסר הגלוי מכסה רק בקושי על הפסילה השיטתית של הגיון התלמיד והצורך להמיר אותו בהתמסרות להגיונו של המורה.

סגנון עקיף וסוגסטיבי זה דבק גם בקבוצה. התלמידים יוצרים שפה, העמידה לגמרי בפני טענות של היגיון. כאשר המורה עושה מעשים שנויים במחלוקת, נוהגים לומר: "אכן, הוא חי בעושר ובתנאים מלכותיים, אבל זה רק כדי להראות לנו שהמושגים שלנו על השחרור פשטניים מדי". או: "הוא משתמש במין הקבוצתי רק כדי להעביר את האנרגיה הנשית – 'שאקטי' – לכלל הקהילה"; "הוא עצמו איננו זקוק להשתחוויות שלנו, אבל הוא הטיל עלינו להשתוות לו כדי למוסס את האגו שלנו וללמדנו צניעות". פירושים ממין זה, שאינם ניתנים להפרכה, פורקים כל ביקורת מכוחה.

מכלול הכוחות, הדוחפים את התלמיד בקהילה לוותר על שיקול דעתו, להתמסר ללא ערעור לסמכות השרירותית ולהיות עיוור לשימוש בכוח שמאחורי החזות האוהבת והפתוחה, הוא עצום. על כל אלו יש להוסיף את המימד ההיפנוטי שבעבודת המורה. מצב המדיטציה המתמשך, יחד עם הרטוריקה הכמו-היפנוטית, מאפשר תהליכים כאלה. כשם שהמטפל קושר למרפאת השיניים תחושה חיובית, יכול המורה לקשור לספקות תחושה שלילית, וכך להביא להדחקתם.

האם יש הבדל כלשהו בין המציאות בקהילות כאלה לבין המציאות בקהילות דתיות? ואכן, בכל דת נדרש היחיד להתמסר לסמכות ולצמצם את שיקול דעתו; אבל בדתות הממוסדות יש מנגנוני ביטחון המקטינים את הסיכון לאוטוריטאריות כה קיצונית. הן נהנות ממסורת שהמורה החי נחשב למפרשה יותר מאשר לאביה, וכך מוגבל כוחו. יתר על כן, מעל לכל מורה יש ערכאות גבוהות יותר הבוחנות אותו, ובידן להגביל אותו. כל מורה עובר תהליך של הכשרה וסינון, המקטין את הסכנות. מורים רוחניים שאינם תלמידים במסגרת מסורת ממין זה, ובייחוד אלה מהם שגדלו בתוך המסורת וזנחו אותה משום ש"הם יודעים יותר טוב", מוּעדים יותר לסיכון ההשחתה. עם זאת, כיתות אוטוריטריות היו וישנן גם במסגרת הדתות המונותיאיסטיות בארצות המערב, והדתות הממוסדות במזרח.

האוטוריטריות, מסירת הסמכות המוחלטת בידי גואל חזק, ויתור על שיקול הדעת, התפתות למטרות משיחיות ושעבוד החיים אליהן, מוכרים לנו מן ההיסטוריה– למשל הנאצים; מן הפוליטיקה למשל- סטאלין ומהתנועות החברתיות השונות (יש אומרים, שבראשית דרכו של הקיבוץ היו בו גילויים כאלה); אבל אפשר למצוא את האוטוריטריות גם בחיי המשפחה אצלנו בשכונה. כמו בכיתות, ישנו "מנהיג" – האב, שכל הכוח מרוכז בידו. יש לציית לו בלא ערעור, אסור להעיר לו על התנהגותו, חוקיו שרירותיים ומשתנים והוא מפעיל כללי שכר ועונש קיצוניים, שאינם מותירים מקום לפרטיות ולשיקול דעת עצמי; אב כזה מנסה לרסק את ביטחונם של בני המשפחה בשיפוטם כדי להישאר שליטם הבלתי מעורער.

ומה באשר לסיוע ל"ניצולים"? זוהי סוגיה מורכבת ביותר. הסובלים המיידיים מתהליכים המתרחשים בקהילות הסגורות הם בני המשפחה, המרגישים שאיבדו בן או בת. בשנות השבעים והשמונים היו מקרים של חטיפות התלמידים על-ידי המשפחה, לצורך "תכנות מחודש". כיום מעשה כזה נחשב ללא חוקי, אבל ישנם מומחים המסייעים למשפחות להחזיר את בניהם הביתה. בתחומים שונים ישנן קבוצות תמיכה לעזרה עצמית, כגון 'אלכוהוליסטים אנונימיים' וקבוצות אחרות, שבהן נגמלים ותיקים עוזרים לחדשים. ייתכן שכדאי להקים מסגרות דומות גם לאנשים שעזבו כיתות למיניהן. קבוצת אנשים בעלת היסטוריה משותפת עשויה לאשר לחבריה את הידיעה, שהם אכן נפלו בפח ונוצלו לרעה במסווה של מעשים "ראויים", לאפשר להם להתגבר על רגשי האשם הכרוכים ב"בגידה" בקבוצה, ולהחלים מן התעתוע האכזרי. מה גם שניצולים אלו מרגישים אבודים ובודדים לאחר קריסת העולם הבטוח שחיו בו.