סיכום: פרוייקט חוקה בהסכמה – עקרונות יסוד: מקרקעי ישראל
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
14. מקרקעי המדינה
חלופה א':
הסעיף לא ייכלל בחוקה.
חלופה ב':
(א) [גרסה א' לסעיף קטן (א): החוקה תכלול סעיף של איסור על העברת בעלות המדינה במקרקעין מסוימים (כגון אלה: אגמים, שמורות טבע ומשאבי טבע, מחצבים, אתרים בעלי חשיבות לאומית/היסטורית, עתודות לצרכי צבא, עתודות לצרכי תכנון אוכלוסין, קליטת עליה וכו'); החוקה תאפשר לכלול את ההסדר הקיים היום בחוק היסוד בחוק רגיל.]
[גרסה ב' לסעיף קטן (א):
(א) החוקה תכלול סעיף בדומה להיום (עם שינויים קלים כגון מחיקת הגדרת "מקרקעין").]
הנוסח של חוק-יסוד: מקרקעי ישראל:
1. מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת.
2. סעיף 1 לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עסקאות שנקבעו לעניין זה בחוק.
3. בחוק זה "מקרקעין" – קרקע, בתים, בנינים וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע. "
לחלופה א' ולגרסה א' לחלופה ב':
הוועדה החליטה שבסיבוב השני תידון האפשרות שלא לכלול בחוקה את ההוראות הקיימות היום בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל מהסיבות הבאות:
1. יש לשקול האם להותיר בעינו את משטר הבעלות הלאומית על כל מקרקעי ישראל (כ-93% מהקרקעות בישראל): המטרות התועלתניות שביסוד האיסור המוחלט על העברת הבעלות (פיתוח מקרקעין, הקלות על תכנון של המדינה, פיזור אוכלוסין במדינת הגירה, הגבלות על העברת קרקע לזרים, שמירה על ערכי טבע, מטרות חברתיות) יכולות להיות ממומשות באמצעים אחרים, יעילים לא פחות מאיסור בעלות פרטית על הקרקע, אשר עלול לפגוע דווקא בפיתוח קרקעות המדינה (בסייג של סוגי קרקעות מסוימים). בין האמצעים השונים להשגת היעדים ניתן למנות הוראות בחוק בעניין תכנון ובניה, דיני איכות סביבה, הוראות מיסוי המתמרצות פיתוח באזורים מסוימים, הוראות למניעת מונופול במקרקעין, הגבלות על רכישת זכויות במקרקעין על ידי זרים (הגבלה המקובלת בחוקות בעולם) ועוד .
2. עקב איסור מכירת הקרקע, מוקצית הקרקע בישראל בעיקר באמצעות זכות החכירה. בפועל, נוהגים במקרקעין המוחכר מנהג בעלות, הן מבחינת גובה התשלום שמשלם החוכר – ומראש, הן מבחינת אי התערבות המינהל בעסקאות לחכירת משנה, ירושה, משכון, הענקת זכויות פיתוח לחוכר ועוד. הזהות בין זכות הבעלות לזכות החכירה בישראל הולכת ומתעצמת מאז שנות ה-90, כחלק מתופעת "ההפרטה הזוחלת" המתרחשת עקב צרכים מעשיים של המדינה ושל מחכירים כך, נוצר פער בין ההגדרה המשפטית של זכות החכירה לבין ציפיות החוכר, נוצרות בעיות לגבי זכות הקניין של הפרט (בעיקר בקרקע עירונית) וכן לגבי האופן הלא שקוף ולא שוויוני שבו נעשית "ההפרטה הזוחלת" של הקרקע.
עמדת נציבות הדורות הבאים מסיבות אלה יש לשקול הפרטה מתוכננת וברורה של הקרקע שתתאפשר עם ביטול האיסור החוקתי למכרה, ומכל מקום לא רצוי לאסור על העברת הבעלות בחוקה שכן מגמת ההפרטה הזוחלת (שנעשית ברובה ללא חקיקה) תעמוד בסתירה.
3. מהי המשמעות החוקתית של איסור העברת בעלות בד בבד עם היתר לקבוע כל חריג בחוק (ללא אפיונים), כפי המצב היום? האם המשמעות ההיסטורית וההצהרתית מצדיקה את הותרת הסעיפים בחוקה?
4. ככל שההנמקות מבוססות על התכלית של הגנה על משאבי טבע, גם הדגם מוצע יכול לתת פתרון וכמו כן, עניין זה מוסדר גם בסעיף 2(ב) לפרק זה.
5. בוועדה עלה הרעיון שהחוקה תתייחס אך ורק למקרקעין הראויים להגנה (לרוב מקרקעין בעלי אפיונים של מוצר ציבורי) ולא יהיה בה איסור העברת בעלות כללי – כלומר, איסור העברת בעלות והגבלות אחרות בנוגע למקרקעין ולמשאבים כגון משאבי טבע, מחצבים, מקרקעין שיש בהם ערכי היסטוריה ותרבות, הגבלות על העברת קרקע לזרים, שמירת עתודות קרקע לצרכי צבא, קליטת עליה ועוד; יש חוקות המתייחסות לעניינים אלה תוך הסדרה של זכות הקניין ויש מקום להתייחס לכך בדיון.
גרסה ב': (ב) יכול שהקצאות במקרקעין תכבדנה אורחות חיים של קהילות מובחנות.
לדיון – גרסה ב' (הרלבנטית לדיון יהא אשר יהא הדגם שייבחר בחוקה לעניין בעלות המדינה במקרקעין בסעיף קטן (א)) – סעיף קטן (ב) קובע, על מנת להסיר ספקות, כי בסיס טריטוריאלי יכול להיות קריטי לאפשרות אפקטיבית של מימוש הזכות להגדרה עצמית ולתרבות. הוא מתיר למדינה לקחת שיקול זה בחשבון כאשר היא מקצה מקרקעין. סעיף קטן זה היה נתון במחלוקת בדיון בוועדה. מבקריו קראו אותו כניסיון לעקוף את הלכת קעדאן, ולהכשיר התיישבות יהודית שלא תקלוט ערבים, ותביא לכך שייווצר בישראל משטר של אפרטהייד.
אכן, ההכרה בצורך בסעיף כזה התחדדה לא בשל הלכת קעדאן עצמה אלא בשל הנמקתה, שנראה היה כי היא חורגת מן המדיניות של בית המשפט העליון בנושא זה עד אותה הלכה. שנים ארוכות היתה, בעת קביעת מדיניות של התיישבות בישראל, הכרה בצרכיהן של קבוצות לקיים שליטה על בסיס קרקעי כחלק מיכולתן לשמר אורח חיים ייחודי. במלים אחרות, התיישבות ביישובים קטנים בישראל לא היתה מעולם "עיוורת צבעים" או "עיוורת לאומים". תמיד היא לוותה בהכרה כי ביישובים כאלה, מרקם החיים והתאמה בין המתיישבים היא קריטית לאיכות חיים נוחה. הלכת קעדאן, אך בעיקר חלקים מהנמקתה, נראו כאילו הם חורגים מהבנה זו. הסעיף אינו מכוון להעדפת יהודים על פני ערבים. הוא גם אינו מכוון לחול רק על קהילות של יהודים המבקשות לשמור על האופי התרבותי היהודי של היישוב (מה שאינו מחייב אפשרות לקיים יישובים ליהודים בלבד אלא רק לשמור כי תנועות אוכלוסייה לא תגרומנה שהיישוב ישנה את אופיו התרבותי). צריך להדגיש כי הסמכות המוענקת כאן נועדה להגן על הזהות התרבותית של כל הקבוצות במדינה. חובת המדינה להכיר בצרכים הקהילתיים של ערבים (או אחרים) לא פחות מאשר באלה של קבוצות של יהודים. סעיף זה אמור לסייע בשימור היכולת של חרדים, בדואים או דרוזים לשמור על הייחוד התרבותי של יישוביהם, אך גם ביכולת של יישובים או שכונות חילוניות לצמצם את החשש כי השכונה תהפוך חרדית. כל המגמות האלה זכו בעבר לתמיכת בית המשפט העליון.
סוגיות בנושאי החוקה בישראל:
מקרקעי המדינה
