מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת הבעלות על קרקעות ישראל
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
השאלה הראשונה שנדון בה היא שאלת הנרטיב ההיסטורי – שאלת הזכות ההיסטורית על האדמה ושאלת הדימוי של היהודים כקולוניאלים וכמנשלים. בד"כ הקולוניאלים אינם מנשלים אלא משעבדים. בארה"ב ובאוסטרליה, הטענה היא כי אזרחי האימפריות נישלו את הילידים. בהודו לעומת זאת, לא היתה טענה להשתלטות על הקרקע אלא ליצירת רווח מהעסקת המקומיים וממחצבי הקרקע.
הטענה הפלסטינית-ערבית היא שהיהודים הגיעו משום מקום ונישלו את המקום תוך כוונה מוקדמת לעשות כן, ויצרו יחסים של מתיישבים מנשלים עם ילידים מנושלים. לפיכך, הפיוס תמיד צריך לכלול הסדר צודק של בעיית הקרקעות.
סוגיית הקרקעות היא סוגייה מרכזית שבה אין כמעט מחלוקת על עובדות, אולם קיימת מחלוקת משמעותית על פרשנויות של תהליכים, כוונות ומקסנות לגבי המצב הנוכחי.
הטענה הראשונה – ההקמה של מדינת ישראל היא תוצאה של נישול, ולכן יש לאפשר שיבה של הפלסטינים למדינתם, גם בתחומי מדינת ישראל.
זנדברג ער לטענות של הצדדים. הוא מתמודד עם שני הוגים מתנגדים – אורן יפתחאל וסנדי קידר.
מדינת ישראל לפני 1967 – 21,000 קמ"ר. 7% בלבד מהשטח הזה מוחזקים בידי בעלים פרטיים. האחוזים הללו מתחלקים באופן שווה בשווה בין יהודים וערבים. זה נתון חריג במובן הזה שברוב המדינות בעולם, חלק גדול יותר של הקרקע מוחזק בידיים פרטיות. מנהל מקרקעי ישראל מחזיק ביתר 93% מהקרקעות. 70% מהווים מקרקעי מדינה המוחזקת בבעלותה (מקרקעי ישראל). 12% מוחזק בידי רשות הפיתוח. אלה הנכסים שהועברו לידיו באמצעות חוק נכסי נפקדים, כלומר מדובר בנכסים ערבים. 12% נוספים, 2,560 קמ"ר, מוחזקים בידי קק"ל. חלק מהקרקעות הללו נרכשו לפני קום המדינה וחלק באמצעות עסקת המיליון (מיליון דונם), בראשית שנות המדינה. אולם, סביר להניח כי הקרקעות שהועברו בעסקת המיליון גם הן מהוות ברובן נכסי נפקדים.
תמונת ההחזקה בפועל מעוצבת על ידי חכירה וההחזקה. באופן כללי ניתן לקבוע כי מד"י מחולקת לעיריות או מועצות מקומיות ומועצות אזוריות. ערים הן בד"כ או יהודיות או ערביות, כאשר יש מספר מסוים של ערים מעורבות. מועצות אזוריות הן בד"כ חד לאומיות. לכל רשות מקומית יש משבצת. השטח מחוץ למשבצות מוחזק בידי המועצות המקומיות.
האם מדינת ישראל בעצם יושבת על קרקע ערבית?
הטענה הערבית – הטיעון במובנו החמור מבוסס על הנחה כי הרכישות של היישוב היהודי וקק"ל לפני קום המדינה פסול מכיוון שהוא היה חלק ממזימה להשתלט על הקרקעות ללא כל זכות. אולם, גם בהתעלם מהטענה במימדה החמור יותר, ובמידה ומכירים ברכישות שלפני קום המדינה (מלבד עסקת המיליון הבעייתית הכוללת 5% מקרקעות המדינה), נותרים בידי היהודים 10% מהקרקעות בלבד שנרכשו ע"י יהודים באופן ראוי. שאר 90% זו אדמה ערבית (20% הולאמו ו-70% נכבשו בכח הזרוע ובאמצעים משפטיים פסולים). לפיכך, מדינת ישראל קמה בחטא ללא בסיס טריטוריאלי. כעת, הצדק מחייב כי הבסיס הטריטוריאלי יוחזר לערבים שיישבו את הקרקעות לפני 1948.
חוק נכסי נפקדים, 1950 וחוק רכישת מקרקעין, 1952
באמצעות החוקים הללו מדינת ישראל הכשירה את ההשתלטות שלה על נכסים של אנשים שהוגדרו כנתיני אויב. אלה אנשים שלא שהו במדינת ישראל ולכן הם לא יכלו להיחשב כאזרחיה. מדובר בשתי קבוצות – נפקדים (שברחו מישראל ב-1948) ונפקדים נוכחים (שלא נרשמו במפקד הראשון מסיבות שונות, אולם הם כן תושבי או אזרחי מדינת ישראל). קבוצת הנפקדים הנוכחים גדלה מאוד עם הפיכת תושבי מזרח ירושלים לתושבי המדינה. חוקים אלה העבירו לידי המדינה קרקעות בסדר גודל של 20% מקרקעות המדינה.
יפתחאל וקידר – חלק גדול מ-70% של מקרקעי המדינה ו-12% של רשות הפיתוח הן קרקעות ערביות. זה מחזק את טענת הנישול.
חשוב להכיר כי יש קרקעות רבות שהופקעו שהיו בבעלות ערבית או עובדה על ידי ערבים. המלחמה והחקיקה הישראלית גרמה להפקעה מסיבית של קרקעות ערביות. אולם, טענה זו אינה שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל.
בנוסף, העברה של קרקעות זו תוצאה של מלחמות רבות, כך שישראל אינה יחידה במובן זה. כך התרחש בהיפרדות של הודו ופקיסטאן, שהביאה לנהירה של הינדים להודו ומוסלמים לפקיסטאן. היפרדות זו לוותה בחקיקה חזקה של הפקעת הקרקעות של הבורחים ושימוש בהן על מנת לשקם את הפליטים. תהליך דומה התרחש גם בצפון קפריסין.
הטענה היא שחלק לא קטן מקרקעות המדינה (70%) הוא תוצאה של יצירת בעלות במקרקעין שאינה עושה צדק למתיישבים הערבים. הטענה הזו חזקה בתהליך ההסדר בנגב עם קרקעות הבדואים. בנגב יש עדיין מחלוקת פעילה בין בדואים ומדינת ישראל לגבי בעלות, כאשר הבדואים טוענים לבעלות מכח היותם על הקרקע משך שנים. בכל מקרה כזה ביהמ"ש פסק נגד הטוענים. הדו"ח האחרון של וועדת גולדברג נוקט דרך אמצע, ולמרות זאת הבדואים עזבו את הוועדה מכיוון שהכרעתה לא מצאה חן בעיניהם.
לטיעון הזה מגיב זנדברג בטענה מעניינית – יש שימושי קרקע. יש להבחין בין קרקע מוקצית וקרקע שאינה מוקצית (שיורית). הטכניקה של הטיעון הערבי היא ש-12% (רכישות פרטיות + אדמות קק"ל) משטח המדינה מצוי בבעלות יהודית, ולכן כל השאר הוא בבעלות ערבית. זנדברג, לעומת זאת, בוחן אלו חלקים מהקרקע הוקצו. הוא מדגיש כי קרקעות רבות הן לתועלת הציבור, שחלה עליהן בעלות שיורית. לכן, השטח השיורי הוא של הריבון ולא של העברים. המאבק של היהודים היה מאבק על השטח השיורי, באמצעות הקמת ריבון. אין כוונה לנשל אנשים, אלא שהשטח השיורי יהווה בסיס טריטוריאלי למען היהודים. הטענה הציונית צריכה להיכנס לתוך השאלה הזו במתודולוגיה שונה לחלוטין. המתודולוגיה צריכה להשאול מה היה פרטי של הערבים, והשארית הוא ציבורי. את השטח הציבורי צריך לחלק באופן צודק בין תושבי הארץ. הוא שולל את הטענה הערבית כי כל מה שלא היה בבעלות יהודית הוא בבעלות ערבית. כאן המאמץ הוא לשחזר את הבעלות הערבית על הקרקע. זה מחייב בחינה פרטנית, שיוצר תמונה מורכבת הרבה יותר. בגדול, ניתן לומר כי 20% מהקרקעות היו של ערבים בפועל והופקעו. ליהודים לעומת זאת היו בערך 11% מהקרקעות. זה תואם את היחס בין האוכלוסיות -1/3:2/3. שאר השטח הינו ציבורי.
אולם, גם אם זנדברג צודק, המכה שקיבל היישוב הפלסטיני במדינת ישראל היתה עצומה מבחינת השליטה בקרקעות. לכן הניסיון כאן אינו להגיד כי אין בעיה, מכיוון שהבעיה קיימת.
נפקדים נוכחים
מדובר בערבים תושבי מדינת ישראל ובד"כ גם אזרחיה (מי שלא בירושלים), שאיבדו את הזכות על הקרקע מפני שבתאריך הקובע לא היו בישראל או לא נרשמו במרשם. חלק מהאנשים הללו עזבו את הכפרים ועברו את הגבול, ובעת היעדרותם הכפרים נהרסו. כך, אין יכולת (שלא לדבר על רצון) להשיבם לאדמתם. בד"כ ערבים מעטים הסכימו ליישוב מחדש או לפיצוי. זה נובע מכך שהם לא מוכנים להעניק לגיטימציה לנישול. נוצר בחברה הערבית מצב מעניין – יש הבדלים גדולים מאוד בין ערבים שיושבים על אדמתם לבין ערבים חסרי אדמה. זה יוצר בעיה מעשית מבחינת היכולת שלהם למצוא דיור הוגן. הגישה הערבית לאדמה מקשה עוד יותר על הגישה לאדמה, בשל ההתייחסות לקרקע כאל עתודה להתיישבות של הדורות הבאים. ככל שהמשפחות גדלות הבעיה מחמירה. זהו המקור למתח בין מי שמחזיק בקרקע ומי שלא.
הבדואים
מנהגי החיים של הבדואים ותפיסת הבעלות הנרחבת שלהם, מובילה להתנגשות עם המדינה, שמעוניינת לפתח את המדינה. ההתנגשות הזו בלתי נמנעת ואינה קשורה בהכרח לנכבה. היא קשורה למתח בין מדינה מודרנית ובין קבוצה המעוניינת לקיים אורחות חיים מנגדים. הבעיה הלאומית מחריפה את העניין אך לא יוצרת אותו. זו בעיה הקיימת בכל המדינות השואפות להתפתח, אך מכילות אוכלוסיות מסורתיות.
ניתן היה לנסות לשחזר מהלך אחר – נניח שהיתה מתקבלת תכנית החלוקה ללא מלחמה. אז היו נוצרות שתי מדינות והכפרים הערבים היו נותרים במקומם. מה היתה הטענה אז, כלפי המפעל היהודי? לא ניתן לדעת, מכיוון שהטיעונים שנטענים היום כנגד המדינה חוזרים לטיעונים שנטענו בוועדת פיל נגד ההקמה העקרונית של מדינת ישראל.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת הבעלות על קרקעות ישראל
