סיכום: רות גביזון – דתות ומדינה – חלק 4: דת ומדינה בישראל
רות גביזון, דתות ומדינה (חומר רקע לוועדת החוקה) 2005. חלק 1 – חלק 2 – חלק 3 – חלק 5
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
המצב הקיים בישראל בנושאי דת ומדינה
לא ניתן להגיע להסמכות ממשיות על נושא דת ומדינה בישראל מבלי לבחון את ההסדר הקיים. הדיון בסוגיה זו יהיה קצר (למעוניינים, גביזון מפנה לחיבור של ברק מדינה ויואל חשין עבור המכון לדמוקרטיה שהסקירה שלו מקיפה). מוסכם, שבישראל מוכרת מידה גדולה של חופש מדת, אך יש מרכיבים של חופש מדת שלא מתקיימים (בעיקר בגלל המונופולין על מעמד אישי ושירותי דת וקבורה). אין בישראל מיסוד של דת מדינה במובן הפורמאלי (המוסדות החוקתיים לא כוללים מוסדות דתיים ואין בסיס חוקתי לתת לדת היהודית מעמד מיוחד מבחינה הקצאות) בג"ץ החיל את עקרון השוויון על הקצאות בנושאים דתיים. שוויון פורמאלי קיים לכאורה גם בנושא מעמד בתי הדין הדתיים והמועצות הדתיות, שיש להם סמכות כפולה (דתית וממלכתית), בפועל יש ביקורת על מימון לא שוויוני.
מדינת ישראל כן משתתפת במימון שירותים דתיים, יש מערכת חינוך ממלכתית דתית המקבלת מימון מלא ומערכות שמקבלות מימון חלקי. כמו כן יש רבנות ראשית ורבני ערים שהם עובדי מדינה, וגם רבנות צבאית. יש ביקורת רבה על השחתה ובזבוז בממסדים אלו. חוסר מיסוד מלא היה דורש ביטול של כל ההסדרים האלה ואת הפרטתם של כל הגופים האלה.
VI. כמה מסקנות ראשוניות לאחר הדיון בוועדת החוקה של הכנסת
הושגה הסכמה מרשימה למדי בתחומים רבים:
א. ישראל איננה, ולא נכון שתוגדר בחוקתה, כמדינה חילונית.
ב. לא מתאים לאמץ בישראל משטר של "קיר הפרדה" (כמו בארה"ב)
ג. לא תהיה התערבות מטעמי דת באורחות חייהם ה"פרטיים" של אנשים.
ד. הפרהסיא הציבורית בנושאים כגון ימי מנוחה היא עניין למשא ומתן פוליטי.
ה. אין התנגדות עקרונית בישראל לקיום ממסדים ציבוריים דתיים, ואף למימונם בידי המדינה. כך לגבי מוסדות כגון רבנויות, בתי ספר דתיים וכדומה.
ו. הושמעו הסתייגויות לגבי פרטים מסוימים בהסדרים קיימים (כמו איסור גידול חזיר)
ז. הנושא הכבד ביותר הוא המעמד האישי ובעיקר המונופולין הדתי-אורתודוקסי
ח. נושא הגיור חשוב, אולם לא נדון לעומקו. נושא זה מרכזי יותר בהקשר של חוק השבות, והדיון ב"מיהו יהודי" מחדד את המורכבות בין יהדות כדת ויהדות כעם.
ברור לגמרי כי נושא מפתח לגבי ההסדרה החוקתית האפשרית של נושא דת ומדינה הוא נושא הביקורת השיפוטית, או היכולת של בית המשפט – מכוח החוקה – לבטל או לפגוע בדרך של פרשנות בהסדרים המשפטיים שיאומצו (או קיימים) ברמת החקיקה או הפרשנות הקיימת. הפרדה מלאה בין דת ומדינה אינה ריאלית.
