מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חוק השבות
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
חוק השבות
אחת הסיבות לחלוקה היתה ההבנה כי בין שתי הקבוצות מתקיים מאבק לאומי חזק. אחד ממאפייני ההתנגדות הערבית היה ההתנגדות הנחרצת לעלייה יהודית. היה ברור כי פתרון של מדינה אחת הערבים יטילו ווטו על המשך עלייה יהודית ולכן יהודים יחיו כמיעוט בפלסטינה, וכי השאיפה של היהודים למקום בו הם יהיו עצמאיים לא תוכל להתממש.
מ-1948 מתחילה עלייה יהודית מסיבית לישראל. ישראל משלשת את האוכלוסיה תוך 3-4 שנים. חוק השבות נחקק ב-1950. חוק השבות נחקק למרות ויכוח גדול לגבי הניטרליות שצריכה להיות לחוק. עד לשלב מאוחר הוצע חוק אזרחות שהיה ניטרלי לחלוטין בשאלת הלאום. חשבו כי העדפת היהודים לא צריכה להיעשות בחוק. ורהפטיג אמר כי זו תהיה טעות, מכיוון שהסתרת ההעדפה של יהודים תותיר את ההכרעה לרמת שיקול הדעת של הרשות המבצעת. היה חשש שהממשלה תעשה מדיניות קיבוץ גלויות מוטה שתביא תומכים בממשלה ולא מתנגדים. ורהפטיג טען כי חוק השבות איננו חוק הגירה ולא נכון לתאר אותו כחוק הגירה, ודעה זו התקבלה, מה שהוביל לפיצול חוק השבות מחוק ההתאזרחות.
ס' 1 לחוק השבות – כל יהודי זכאי לעלות ארצה.
ס' 2 – עליה תהיה ע"פ אשרת עולה.
מתן אשרת עולה נתון לשיקול דעתו של השר. לפיכך, נטען כי ס' 2 סותר את ס' 1. עם זאת, החוק עבר כמות שהוא.
חוק השבות לא ענה על השאלה מיהו יהודי לצורך החוק. האח דניאל (רופאייזן), יהודי שהתנצר, רצה לעלות ארצה באמצעות חוק השבות. בית המשפט העליון קבע כי החוק אינו חוק דתי כך שגם אם הדת רואה את האדם כיהודי זה אינו רלוונטי. זילברג מדבר על יהודי במשמעות המקובלת, ואף אחד לא יכול לטעון כי כומר נוצרי הוא יהודי. חיים כהן בדעת מיעוט קבע כי יהדות היא עניין סובייקטיבי. הסוגיה עלתה בשנית בסוגיית שליט. שליט רצה לרשום את הילדים בסעיף הלאום כיהודים וכחסרי דת ומשרד הפנים סירב לבקשתו. ברוב של 5 מול 4 נקבע כי ניתן לרשום את הילדים.
השאלה של פס"ד שליט – האם יכול להיות אדם יהודי בלאומו אם אינו יהודי בדתו?
ההנחיה בזמנו של המפד"ל ששלט במשרד הפנים היתה כי לא ירשם אדם כיהודי אלא אם נולד לאם יהודיה או התגייר כהלכה.
קיסטר וזילברג קבעו כי התשובה לשאלה היא תשובה דתית – יהדות כדת ולאום.
אגרנט ולנדאו הצטרפו לעמדה הזו בלי לענות על התשובה הזו. הם לא דנו בשאלה באופן מפורש, אלא קבעו כי מדובר בשאלה לא שפיטה. לפיכך, יש לתת גיבוי להחלטת הממשלה, לא מפני שהיא הנכונה אלא מפני שהיא מבטאת את הרצון של המערכת הפוליטית.
כהן וזוסמן לא מתמודדים עם השאלה באופן ישיר. הם אומרים כי השאלה היא פשוטה מתחון המשפט המנהלי – מהן סמכויות הפקיד? אדם אומר לפקיד הרישום ואומר לו שהוא מלאום יהודי. פקיד הרישום לא יכול לערער על כך. אלא אם כן קיים פער בלתי נסבל, פקיד הרישום חייב לרשום את מה שאומר העותר.
ויתקון עונה לאגרנט ולנדאו. הוא מסכים כי מדובר בסוגיה בלתי שפיטה. אולם, מדוע יש ללכת לצד הממשלה? זו נקיטת עמדה בסוגיה שנויה במחלוקת. חייבים לנקוט עמדה, וויתקון בוחר בעמדת העותר.
ברנזון עונה לקיסטר. האם אדם שנולד לאם יהודיה ואב מוסלמי והוא חבר בארגון טרור הפועל נגד המדינה ייחשב כיהודי? לפיכך, הוא רואה את הילדים כיהודים.
מני, באמצע, מסכים. לא ברור עם מי.
הכנסת הגיבה בתיקון 1970 לחוק השבות:
סעיף 4א' קבע כי הזכויות יינתנו לבן, נכד או בן זוג של יהודי ובלבד שלא המיר את דתו מרצון.
סעיף 4ב' קבע כי יהודי הוא בן לאם יהודיה, או שהתגייר, ואינו בן דת אחרת.
ס' 4א מאפשר להמוני אנשים לעלות לארץ ללא כל קשר ליהדות. מצד שני, ישנו ניכור כלפי מי שמרגיש כיהודי וחי כיהודי אבל הוא לא התגייר על פי ההלכה (למשל, בן לאב יהודי).
כיום, חוק השבות מעורר שתי שאלות עקרוניות –
- האם בכלל מוצדק להעדיף יהודים?
- מהם הסדרי ההעדפה הראויים?
ההצדקה של עיקרון השבות באופן מאוד קצר היא נגזרת מההצדקה לזכות הגדרה עצמית של עמים במדינת לאום. הדבר הזה הולך לשני הכיוונים – יש זכות לפרטים להגיע אל העם שלהם. יש זכות לקבוצה לעשות את מה שנדרש על מנת להמשיך לקיים חיים קבוצתיים לאומיים.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חוק השבות
