סיכום: רות גביזון – דתות ומדינה – חלק 5: פרהסיא, מעמד אישי וחופש דת
רות גביזון, דתות ומדינה (חומר רקע לוועדת החוקה) 2005. חלק 1 – חלק 2 – חלק 3 – חלק 4
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
פרהסיא
בנוסף, הגיעו להסכמה עקרונות על הסעיף העוסק בפרהסיא בישראל, לא ברור אם הוא צריך להיות בחוקה. ההסדרים בישראל:
א. ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל הם שבת ומועדי ישראל, לא יהודים רשאים לשבות בחגיהם.
ב. בימי מנוחה לא יועסק אדם ולא תתקיים פעילות מסחרית או יצרנית אלא בתנאי חוק
ג. בחדרי אוכל המופעלים על ידי מוסדות ציבור ממלכתיים תישמר הכשרות (לא חל על מוסדות בהן רוב הציבור אינו יהודי)
המטרה של הכללת הסעיפים בחוקה היא גם חינוכית סמלית וגם מטרה שיפוטית צמצום החשש שהמחוקק יקבע הסדרים שלא יעמדו בתנאים אלו.
צריך להגדיש, ההסדר לגבי כשרות אינו מעגן מונופולין אורתודוקסי. גם לא כל המטבחים חייבים לשמור על כשרות, כל עוד יש מבטחים רשמיים ששומרים עליה.
מעמד אישי
וועדת החוקה קיימה דיון טעון בסוגיה של הזכות למשפחה. לא הייתה הסמכה על מה כלול במשפחה ומה הזכויות. הנטייה הייתה להתמקד בסוגיות העולות מהזכות לשוויון.
ההסכמות החשובות שהושגו:
à המצב המשפטי הקיים אינו קביל, צריך לתת לאזרחי המדינה אפשרות להינשא בארץ
à יש נכונות להכיר בזכויות מעשיות וכלכליות של בני זוג מכל הסוגים
à סביר שהכלל הדורש שאדם המבקש להינשא יהיה פנוי גם על פי דתו יתקבל, בכדי למנוע מצבים בהם ייווצר חשש לממזרות.
המחלוקות שהתעוררות לגבי רמת ההסדר:
à גישה אחת גורסת שיש לכלול בחוקה רק הסדר רזה, וכל השאר בחקיקה
à גישה אחרת גורסת שיש לכלול פירוט בינוני של רמת ההסדרים (למשל המדינה מכבדת את חיי המשפחה אבל משאירה את השאלה מהי משפחה פתוחה, מלבד איסור על ביגמיה).
בפועל בישראל יש אנשים רבים החיים בהסדרים שונים של קשרים מתמשכים, והעיקרון החוקתי מתיישב, ואולי אף תומך במציאת פתרונות משפטיים יצירתיים שיסייעו למי שחי במסגרתן של "משפחות אחרות" שונות (מהמשפחה ה"דתית"). למרות שהפרשנות למצב המשפטי הקיים נותנת פתרונות מסוימים, עדיין יש משהו בעייתי בכך שאנשים (דתות שונות, פסולי חיתון, בני אותו מין) אינם יכולים על פי הדין הקיים להינשא במדינת ישראל.
עם זאת, ניתן לתבוע מהמדינה להכיר בנישואים אזרחיים / בני אותו מין באמצעות פרשנות של בתי המשפט שאפשרית הן ללא חוקה, הן לפי החוקה של המכון לדמוקרטיה והן לפי החוקה המוצעת כאן. אם המחוקק לא מעוניין בהרחבה פרשנית כזו – כדי שיבהיר את עמדתו בנושא. הימנעות משינוי המצב הקיים אינה הצהרה מספקת, שכן הימנעות משינוי יכולה להיעשות גם מהעדפה שביהמ"ש יבצע בעצמו את השינוי. הכנסת צריכה לפיכך לקבל על עצמה אחריות שהימנעות משינוי החוק עלול להוביל להתפתחות בלתי רצויה שלו, דרך פסיקה. בפועל הרחבה של הטבות ל"ידועים בציבור" והרחבה של האפיון של בני זוג בחוקים הם עקיפה דה פקטו של הפסיקה את המונופולין הדתי (למשל בבלי).
ההסדר החוקי המוצע אינו מעגן בחוקה את התפיסה היהודית של המשפחה הדתית אולם אינו מוציא את ההסדר מידה של הכנסת. הסעיף אומנם יכול להתיישב עם המצב הקיים אולם רק במקרה ולא היה מנגנון אכיפה של ההסדר החוקתי, שכן עקרונות החוקה האחרים אינם מתיישבים עם המצב הקיים בצורה ברורה.
ההצעה הזו היא הצעה לדיון ולא הזדמנות לשכנוע. כל בעלי הדעות שהושמעו בדיון בוועדה יכולים לחיות איתה, גם אם היו מעדיפים הסדרים אחרים. הסעיף מבטיח כי גם אם יהיו נישואין אזרחיים אדם הנשוי לפי דתו לא יכול להינשא מחדש, וכך השגת גט יהיה מצוות המדינה.
אבל – אם החוקה נותנת לדתות רק מה שדמוקרטיות מערביות "רגילות" נותנות, מה הופך אותה ל"יהודית"? ישראל אינה יהודית במובן של נוצרית ומוסלמית, אבל חשוב מכך, רק בישראל יש כנסת ובבית המחוקקים רוב יהודי. גם לאלו שאינם שומרי מצוות יש הכרה בחשיבות המסורת והמסגרת המשפחתית. רבים רוצים שיהיו נישואין אזרחים, זה לא אומר שהם יתחתנו בנישואים כאלו. מבחן היהודיות אינו ברמה החוקתית והמשפטית, אלא ברמה התרבותית. המצב הקיים כיום אינו מונע נשואי תערבות ויחסים הומוסקסואליים, אלא מרחיב יהודים לא מעטים מצורות נישואין מסורתיות דתיות. הגשמה של דיני הנישואין עשויה לחזק ולרענן את ההשפעה התרבותית והחברתית של מסורת ישראל על התחום. גביזון מפרשת כך את העובדה שיוזמות לשינוי בתחום באות מחוגים רבים של שומרי מצוות.
מה יהיה דינם של בתי הדין הדתיים? דתיים יכולים לדרוש שיאומץ הסדר חקיקתי שיעגן את קיומם. עיגון כזה אפשרי אם הקהילות הדתיות יקיימו משא ומתן לגבי הסדרים חוקתיים, אין מניעה עקרונית מלכלול אותו בחוקה.
חופש דת
בפרק הזכויות תיכלל הזכות לחופש הדת. אין קושי מיוחד בזה. גביזון מציעה שיהיו גם סעיפים הנוגעים להיבטים קהילתיים של חופש הדת. למשל, סגירת רחובות בשבת, או אוטונומיה בנושאים מסוימים. יסודות אלו קיימים במידה רבים אבל עלולים להיות פגיעים לשינוים פוליטיים. צריך להסדיר אפשרות שמוסדות כאלו יוכרו ויפעלו, ואת האפשרות שהם ימומנו, באופן חלקי אות מלא, ע"י המדינה. גביזון לא מציעה לעזן בחוקה את הנושא של המועצות הדתיות והמבנה שלהן, אבל החוקה אינה צריכה למנוע את קיומן / מימון ציבורי של שירותי דת.
לסיכום, מה גביזון הייתה כוללת בחוקה בנושאי דת ומדינה?
חלק מההבנות הן "נגטיביות" אין רצון להפרדה מלאה, לא צריך לכתוב זאת בחוקה. אפשר לכתוב, אם כי זה כלול בחופש הדת, כי יש בישראל קהילות דתיות וישראל מכירה בהן ומכבדת אותן. ניתן להתייחס למקומות קדושים, ברמה של התחייבות לשמור אותם ולכבד אותם ולאפשר כניסה אליהם.
מן השלישייה (חופש הדת, חופש מדת ועקרון חוסר המיסוד של הדת) נותר רק החופש מדת. גביזון לא הייתה כוללת התייחסות לסוגיה זו בהסדר החוקתי.
יש נסיבות שבהן פגיעה בחופש מדת עולה כדי פגיעה ממשית בזכויות אדם. כך זה כאשר מחייבים אדם להיזקק לצורך נישואין לטקס דתי ולאנשי דת. האמירה כי הוא יכול לא להינשא אינה ממשית, ואותה יש למנוע. אבל החלטה שלא להתיר גידול חזיר במקומות מסוימים, גם אם אין אנו תומכים בה לגופה, איננה פגיעה בזכות יסוד. אלה הם נושאים המתאימים בהחלט להכרעה ברמה הפוליטית הרגילה.
