סיכום מאמר: יעקב בר-סימן-טוב: יחסי גומלין בין ניהול סכסוך ליישוב סכסוך
יעקב בר-סימן-טוב, "יחסי גומלין בין ניהול סכסוך ליישוב סכסוך" בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני: מתהליך שלום לעימות אלים-2005-2000, עורך: יעקב בר-סימן-טוב (ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005), עמ' 34-16.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הפרק עוסק באסטרגיות של "ניהול סכסוך" – המצב בו אנו צדדים לסכסוך נמצאים בו לאחר שמאמצים ליישב סכסוך נכשלו. זה קורה כאשר צד אחד לפחות סובר שלא ישיג את יעדיו בתהליך יישוב הסכסוך בדרכי שלום. במצב כזה בוחר אותו צד לחזור למצב הלחימה הקודם, או אף להסלים אותו בגלל היאוש מסיכויי השלום ואמונה שיצליחו להשיג יותר בלחימה. מצב כזה בעייתי במיוחד כאשר אחד הצדדים הוא איננו מדיני.
במצב של ניהול סכסוך האתגר של המנהיגים הוא לנהל אסטרטגית את המצב כדי שיוכלו להגיע ליישוב סכסוך אחר כך.
אפשר להבחין בין מניעת סכסוך לניהול מבוקר של האלימות אחרי שזו פורצת כדי למנוע הסלמה.
מבחינת האסטרטגיות האפשריות במצב כזה אפשר להבדיל בין
ניהול חד-צדדי: כל הצעדים שצד נוקט כדי למנוע מיריבו את הסלמת הסכסוך.
ניהול משותף: צדדים רשמיים או בלתי-רשמיים משותפים של הצדדים למניעת אלימות.
ניהול חיצוני: מאמצים של מדינות אחרות ומעצמות כדי למנוע או לבקר את האלימות.
ניהול חד-צדדי
צדדים נוקטים בהליכים כאלו בדרך כלל כאשר המשבר עמוק,העוינות וחוסר האמון קשים הצדדים מסרבים לשתף פעולה, רואים בסכסוך מצב "סכום אפס" ביניהם, ובדרך כלל גם כשיש חוסר סימטריה בין הכוחות.
אסטרטגיות חד-צדדיות כוללות:
- הרתעה חד-צדדית – שימוש באיומים בענישה. לא תמיד מועיל, ועלול להיות טקטיקה של משיכת זמן. פחות מועיל נגד שחקן לא-מדינתי שחש ש"אין מה להפסיד", או כשהיריב מורכב משחקנים רבים בלתי קשורים.
- דיפלומטיה כפייתית – שימוש בדיפלומטיה כדי להפעיל לחצים על היריב. גם יעיל יותר נגד שחקנים מדינתיים ולא יעיל נגד מי ש"אין לו מה להפסיד" או כשיש ריבוי יריבים.
- "עין תחת עין" – חילופי מהלומות, לפעמים לא פרופורציונליות, כדי לגבות מחיר ולהרתיע. לפעמים גורם דווקא להסלמת הסכסוך.
- ענישה קיבוצית או איום בענישה קיבוצית – פגיעה באוכלוסיית היריב. עלולה להיות בלתי-מוסרית, ולהחריף את הסכסוך במקום לסיימו, בעיקר כאשר מדובר ביריב שחש שאין לו מה להפסיד, וכאשר אין נתק בין המנהיגות לבין האוכלוסייה.
- הבטחה מחדש (reassurance) – אבטחה ליריב שאין כוונה לפגוע בו. יעיל כאשר היריב פועל רק מתוך הגנה עצמית, אך לא אפקטיבי ומראה חולשה אם נוקטים בצעד זה תוך הבנה מוטעית של כוונות היריב.
- הדדיות הדרגתית להורדת מתיחות – מה שנקרא צעדים בוני אמון קטנים והדדיים כדי להקטין מתיחות. יהיו יעילים רק אם יהיו כנים ומשמעותיים. זה עלול לפעמים להיות הימור, ולכן לא נכון לוותר ויתורים שמסכנים את הצד שיוזם אותם.
- הדדיות מותנית – דומה לקודם, רק שכאן הצעדים ננקטים רק אחרי התנהגות חיובית של היריב. פחות מסוכן אם לא יוזמים ויתורים ורק מגיבים.
- התנתקות חד-צדדית שלא בהסכם – הרעיון הוא התנתקות משטח נתון במחלוקת כדי לשלול את המוטיבציה לאלימות. זה לא בהכרח מסיים את הסכסוך עם גם אחרי ההתנתקות עדיין יש גבול משותף, וההצלחה תלויה בכך שהיריב מפרש את הצעד ככזה העונה על צרכיו. אך זה עלול גם להתפרש כחולשה ולהחריף את הסכסוך.
בין 2000-2005, ישראל והפלסטינים עשו בעיקר צעדים חד צדדים כאלו, עם מעט מאוד ניסיונות הידברות. בגלל שמדובר בצדדים שראו בסכסוך משחק "סכום אפס", היריב הפלסטיני לא היה יחיד אלא היו בו הרבה ארגונים, חוסר האמון היה מוחלט, והצד הפלסטיני הרגיש שאין לו מה להפסיד, והבין שיכולים לגבות מחיר כבד מישראל על ידי פיגועים.
ניהול משותף
הכתיבה האקדמית על ניהול משותף מדברת בעיקר על ניהול משותף של סכסוכים בין מדינות, ואין הרבה על סכסוכים בין מדינה לשחקנים לא-מדינתיים. כשמדובר על "סכסוך בעצימות נמוכה" לא ניתן לנהלם במשותף בגלל מאפייניהם המיוחדים:
l"סכום אפס".
lסכסוך לא-סימטרי ביחסי הכוחות.
lסכסוך הנועד לסיים מצב "בלתי נסבל" או "מבוי סתום כואב" מבחינת אחד הצדדים.
lשימוש בענישה קולקטיבית על ידי המדינה.
lהיעדר אבחנה בין חזית ועורף.
lלוחמה פסיכולוגית ותקשורתית.
lהיעדר עיתוי ברור לסיום הסכסוך ויישובו.
העובדה כי צד אחד מעוניין בשימור המצב הקודם והשני בשינויו המוחלט, והאופי הלא-סימטרי של הסכסוך מקשים על תרגום הישגים צבאיים להישגים מדיניים, ולכן להתמשכות הארוכה של הסכסוך. זה גם מקשה על צמצום האמצעים הצבאיים שהצדדים נוקטים.
ניהול חיצוני
מעורבות גורמים חיצוניים יכול להיות לפי רצון שני הצדדים או צד אחד, ויכול להיות בהסכמה או בכפיה. המעורבים יכולים להיות מעצמות, כוחות אזוריים, או ארגונים בינלאומיים המעוניינים בסיום הסכסוך.
נוח יותר כאשר שני הצדדים מסכימים לניהול החיצוני, כמו הסכמי הצבת משקיפים וכו'.
במהלך הסכסוך, היו מספר ניסיונות של מתווכים אמריקאים ויוזמות בינלאומיות (יוזמות מיצ'ל, טנט, זיני, יוזמת בוש, מפת הדרכים…). היוזמות כשלו בשל חוסר שיתוף פעולה של הצדדים עם המתווכים וחוסר ניסיון אמיתי של יוזמי ההצעות ליישם את ההמלצות.
סכסוך ללא הכרעה צבאית
המחבר מבחין בין "הכרעה צבאית" לבין "ניצחון" צבאי או מדיני. “הכרעה צבאית" היא שלילת יכולתו או רצונו של היריב להמשיך בלחימה. “ניצחון" זה דבר הרבה יותר סובייקטיבי, יחסי, ותפיסתי של הצדדים.
הכרעה צבאית לא תמיד מתורגמת לניצחון והישגים המדיניים הרצויים.
בסכסוך בין שחקן מדינתי לשחקן לא מדינתי, קשה יותר לתרגם את ההכרעה הצבאית להישג מדיני, בגלל הנכונות הרבה יותר של שחקן לא-מדינתי להמשיך בסכסוך המזויין בגלל תחושת ה"אין מה להפסיד" שלו. הניצחון של הצד המדינתי תתאפשר רק אם יהיה נכון לשלם את מחיר הסכסוך לאורך זמן ולשכנע את הצד הלא-מדינתי שהוא לא יצליח להגשים את רצונו באלימות אלא רק באמצעים דיפלומטיים.
לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני, אומר יעקב בר-סימן-טוב שלא ניתן להכריעה אלא באמצעים צבאיים שעלותם המדינית והמוסרית כה גבוהה עד שישראל כמדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה לשלמה. הכרעה צבאית גם תביא להרס הרשות הפלסטינית ולאנרכיה שתוביל למצב שבסופו של דבר לא יהיה פרטנר סמכותי שיוכל לקבל החלטות על סיום הסכסוך. כמו כן, גם הכרעה צבאית לא תסיים את הסכסוך כי הפלסטינים לא ינטשו את שאיפותיהם המדיניות והקהילה הבינלאומית לא תקבל זאת.
לכן ההצלחה בעימות עם הפלסטינים תימדד רק בשכנועם שלא יוכלו לממש את שאיפותיהם באלימות אלא רק סביב שולחן הדיונים.
