סיכום מאמר:
יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינאית, 1918 – 1929, 1-22.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
א. קדושת ירושלים וארץ ישראל באסלאם
קדושתן של ארץ ישראל וירושלים באסלאם, עקרון שכיום אין עליו עוררין, לא התפתחה באופן רצוף וחסר סטיות. בתחילה קבע מוחמד את ירושלים כמקום אליו פונים המוסלמים בעת התפילה, אבל לאחר שנוכח שהיהודים אינם מתכוונים לנטוש את אמונתם ולקבל בשורתו, ביטל את הפנייה אל ירושלים וקבע את מכה תחתיה. לעומת זאת, על אף חילוקי דעות ראשוניים לגבי מקום הימצאו של מסגד אל-אקצא, הרי שלאחר חלוף תקופה לא ארוכה נקבע כי מסגד אל-אקצא מצוי בירושלים, ושם ארעה העלייה הפלאית של מוחמד השמיימה. במחצית הראשונה של המאה השנייה לאסלאם, הייתה רתיעה מסויימת מפני הכרה בקדושתה של ירושלים ובמעמדה השווה עם מכה: היה חשש שהיא תהווה גורם מתחרה ותמשוך אליה עולים לרגל על חשבון מכה. אולם, לבסוף גברה ידו של העם הפשוט, שהעתיק לירושלים תפילות ומנהגים אשר בתחילה הועדו למכה בלבד. הקמת המבנה המפואר של כיפת הסלע חזקה ידם של מקדשי ירושלים עוד יותר. אין כל ספק כי התבססות מעמדה המקודש של ירושלים, תרם להתפתחות התפיסה בדבר קדושת הארץ כולה. נשאלה השאלה, מהו התחום המדויק של "הארץ הקדושה" הזו. נראה שבדרך כלל, זוהה המושג עם כברת הארץ רחבת הידיים למן נהר פרת בצפון ועד חג'אז, אילת ומדבר סיני בדרום, ומן המדבר במזרח ועד לים התיכון שבמערב.
ב. ארץ ישראל מבחינה מנהלית וחברתית בתקופת השלטון המוסלמי
השם פלסטין נובע מהשם הלטיני Palestina, השם שהשלטון הרומאי קבע במקום יהודה לאחר דיכוי המרד היהודי האחרון בשנים 132-135. השלטון הרומאי-ביזנטי חלק במאה החמישית את ארץ ישראל לשלוש יחידות: "פלסטינה פרימה", הכוללת את יהודה ושומרון ואת חלקו הדרומי של עמק הירדן המזרחי; "פלסטינה סקונדה", המקיפה את עמק יזרעאל, הגליל המרכזי והמזרחי, הגולן וחלקו הצפוני של עמק הירדן המזרחי; ו-"פלסטינה טרציה", הכוללת את דרום עבר הירדן המזרחי, הנגב ומדבר סיני. הכובש הערבי המוסלמי שמר ביסודו של דבר על חלוקה אדמיניסטרטיבית זו. העות'מאניים ערכו חלוקה נוספת של שלושה מחוזות (סנג'קים): עזה, ירושלים ושכם.
לצד תרומתם של הגורמים ההיסטוריים-דתיים (אסלאמיים ונוצריים גם יחד) להתגבשות המושג "פלסטין", פעל גם גורם מאוחר יותר, הלא הוא הגורם הציוני. גורם זה השפיע עמוקות על התפתחות ההכרה בדבר ייחודה של פלסטין, טרם מלחמת העולם הראשונה, אך בעיקר אחריה. מכל מקום, בשלהי השלטון העות'מאני, החל המונח "פלסטין" רווח בקרב הציבור הערבי המשכיל, בין כמציין את ארץ ישראל כולה ובין כמציין את מחוז ירושלים בלבד.
המארג החברתי היה מבוסס על שליטתם של שיח'י הכפרים והנפות, עד לעליית מעמדה של שכבת הנכבדים העירוניים במאה ה-18, אז גיבשה שכבה זו את כוחה ומעמדה בחברה העות'מאנית. עם עליית כוחה של השכבה העירונית, ירד גם מעמדו וכוחו של השלטון המרכזי. התבססות כוחה של השכבה העירונית הואצה במאה ה-19, ומאמצי השלטון העות'מאני לקרב אליו את העירוניים רק גרמו לכך שהם יזכו לשליטה מכריעה יותר. התפתחות זו קשורה קשר הדוק בתוצאת הביצוע הלקוי של חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 [כאן מגיעה תזה קצת שונה מהתזה שהוצגה אצל דאוטי]. הפקדת ביצוע החוק בידי המנגנון המקומי, שהיה נתון להשפעת העירוניים, עשתה פלסתר את כוונת המחוקק. במקום שתתאוששנה זכויות המדינה על הקרקע וזכויות העיבוד של המעבדים, הצליחו העירוניים לרשום כברות קרקע רחבות ידיים על שמם. שקיעתם של הפלאחים בחובות כבדים וחששם מפני רישום זכויותיהם בספר רישום הקרקעות רק הועילו לנכבדים העירוניים.
העובדה שבירושלים, בין היתר, נתפתחה שכבת נכבדים בעלי מעמד חברתי ואדמיניסטרטיבי המורגלת במידה רבה בניהול עצמי של ענייני מחוזה, הייתה בעלת השפעה חשובה על התפתחות העניינים בארץ גם בתקופה שלאחר השלטון העות'מאני.
ג. המגמות הפוליטיות בקרב הפלסטינים ערב מלחמת העולם הראשונה
קיומם של הערבים נתיני האימפריה העות'מאנית כקבוצה בעלת זהות מיוחדת אינה תופעה חדשה כל עיקר. הלכי הרוח החדשים, שהחלו להתפשט בשלהי העשור הראשון של המאה העשרים, חוללו מעבר ממודעות ערבית ללאומיות ערבית. זמן רב לפני שהחלה ההתעוררות התרבותית והלאומית-פוליטית הערבית ניתן היה להבחין בעמדה עוינת כלפי השלטון העות'מאני בקרב האוכלוסייה בארץ, אולם, לדעת המחבר היא לא נבעה ממניעים פוליטיים וגם לא הגיעה מעולם לכדי מרי. מהפכת התורכים הצעירים ב-1908 היא ששינתה את התמונה ויצרה את כדור השלג הראשון של התנגדות ערבית לשלטון העות'מאני, כדור שהלך ותפח בעשור השני של המאה ה-20.
ההתיישבות המודרנית היהודית בארץ למן שנות ה-70 של המאה ה-19, הביאה טיפוס חדש של יהודים, שעד כה לא הוכר בארץ: יהודי חדש, שפרץ את גבולות המגורים הישנים ואורח החיים המסורתי. התגובות לתופעה החדשה הזו היו בתחילה בלתי-פוליטיות אך ברבות השנים לבשו צורה של התנגדות מודעת למפעל הציוני. קניות הקרקע של היהודים יצרו כר פורה לסכסוכים עם פלאחים ערבים, אולם סכסוכים אלו לא נשאו אופי פוליטי ודברים דומים קרו בין כפרים ערביים לבין עצמם, ולבטח שלא מנעו את הערבים המקומיים מלמכור קרקע במחירים גבוהים ביותר ליהודים. מכל מקום, עד 1908 ומהפכת התורכים הצעירים, היו הגילויים של עמדה אנטי-ציונית פוליטית ספוראדיים ובלתי-שיטתיים. פעילות ציבורית ממשית ברוח אנטי-ציונית מתחילה עם הפיכת התורכים הצעירים בלבד. מהפכה זו פתחה את עידן העיתונות בארץ ישראל, ועיתונים פלסטינאיים החלו מפרסמים מאמרים אנטי-ציוניים, אשר תבעו מהשלטונות העות'מאניים למלא את תפקידם ולדחוק את היהודים מן הארץ. הנהגת חיים פרלמנטאריים באימפריה העות'מאנית סיפקה אף היא במה חשובה לביטוי העמדה האנטי-ציונית – במת הפרלמנט נוצלה כדי להסביר את אופייה המסוכן של הציונות ואת הצורך למנוע הגשמתה בארץ ישראל. ובכל זאת, תפוצת עמדות אלו הייתה עדיין מצומצמת לשכבה דקה של משכילים עירוניים.
האם התפתחות העמדה האנטי-ציונית הייתה קשורה קשר בל-יינתק בהתגבשות תודעה לאומית-ערבית או שמא הייתה עמדה זו משותפת גם לאותם חוגים בציבור הערבי-פלסטיני שעמדו מנגד ללאומיות הערבית? יהושע פורת מצא כי למרות שמחוץ לארץ ישראל התקיים קשר מובהק בין ההתעוררות הלאומית-ערבית לבין ההתנגדות לציונות, בארץ ישראל עצמה ההתנגדות לציונות הייתה משותפת לשתי המגמות הפוליטיות שנאבקו אז על נפש הציבור הערבי; המגמה הלאומית-ערבית והמגמה האחדותית-עות'מאנית.
