הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי בארץ ישראל
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
האם יש זכות לעם היהודי להגדרה עצמית מדינתית בארץ ישראל או חלק ממנה?
כן. הקולקטיב היהודי מהווה עם שזכאי להגדרה עצמית. יש לו זכות להגדרה עצמית בישראל באופן שיפורט בהמשך. הצורך של יהודים בהגנה פיזית ותרבותית שתתאפשר בצורה אפקטיבית רק במסגרת מדינה הוא צורך דוחק. הקיום של התנועה הציונית וההצלחה שלה מהווים הוכחה לכך שלפחות יהודים רבים חשבו שאכן הטיעון הזה חל.
נחלק את ההצדקה למדינה היהודית על פני שלוש נקודות זמן – 1880, 1947 ו-2009. מדובר על ראשית התנועה הציונית, הקמת המדינה וימינו.
1880 – היישוב מהווה 5% מתוך סך של מיליון תושבים בין הים לנהר, ומרוכז בערים הקדושות. רוב היישוב עוסק בלימוד והוראת תורה. מתחילה זרימה איטית של יהודים בא"י ותמיכה של יהודים בתפוצות ביישוב הקטן בא"י.
בגלל המחיר הגדול שמדינת הלאום גובה מאזרחים שלא משתייכים ללאום, ברור שאחד התנאים החשובים למתן זכות להגדרה עצמית לעם הוא שהוא מהווה רוב בטריטוריה המדוברת. ברור שב-1880 אין ליהודים יכולת או זכות להקים מדינה בשטחי א"י. יש להם זכות לאוטונומיה אבל לא להגדרה עצמית מדינתית. רוב העם מרוכז באותו הזמן באירופה ובמדינות ערב. המציאות של היהודים באירופה היא מציאות מגוונת. היה הבדל בין מצבם של היהודים במזרח, מרכז ומערב אירופה. במערב אירופה היתה גישה של אמנציפציה, שהובילה לרצון להיטמע בתוך העם. השאיפה הזו התבטאה ברצון להיות אירופי בן דת משה. האירופים החזיקו בגישה של ליהודים הכל, ליהדות לא כלום. מגמה זו הובילה לעלייה גדולה באנטישמיות, ששיאה במשפט דרייפוס. בזמן זזה לא היה איום פיזי על היהודים אבל היה איום חזק על הזהות היהודית, שנבע מהלחצים החיצוניים על הקהילה, ומאי היכולת לשמור זהות דתית בעולם חילוני.האיום הינו איום תרבותי בעיקר.
במערב אירופה תהליכי החילון לווה בתחייה לאומית. במזרח היה איום פיזי בשל הפוגרומים וחוסר הרצון לסייע לקהילות. השיא מתבטא בפוגרומים של ראשית המאה בקישינב.
ההגות הציונית שמתעוררת באותה תקופה מזהה את שני המרכיבים של האיום על יהודים באירופה. ההגות היתה אירופית בעיקרה, הן דתית (קלישר) והן חילונית (הרצל ופינסקר). פינסקר זיהה את הבעיה של היהודים בסכנה לזהותם ובאי היציבות של מעמדם באירופה. הפתרון היה להרחיק את היהודים מהעמים המקיפים אותם על מנת לצמצם את החיכוך שמהווה את הבסיס לאנטישמיות. הציונים חשבו שצריך להקים מדינה יהודית בא"י. המימוש היה על ידי גאולת הקרקעות, יישובן ויצירת בסיס תרבותי לעם בא"י (גישת אחד העם). גם היסוד התרבותי וגם היסוד הפיזי באו לידי ביטוי בתנועה ויצרו מצב בו ב-1947 היישוב היווה 600,000, כשליש מהאוכלוסיה.
האיום החיצוני היה כפול – פיזי ותרבותי. מדינת ישראל היתה המקום בו ניתן לחיות חיים יהודיים עצמאיים, הן בבית והן בחוץ. המהלך הזה קורה במקביל לשתי המלחמות.
ב-1917, בדיונים המתרחשים בוורשאי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הערבים כבר מביעים את התנגדותם לפרויקט הציוני. הם שוללים את זכות היהודים בטענות כי לא מדובר בעם אלא בדת, וגם שלא מדובר בארצם של המחזיקים בדת.
בשלב הזה אין ליהודים רוב ואף לא מסה קריטית בא"י, פרט לירושלים. כיצד, אם כן, ניתן להצדיק את ההגדרה עצמית של היהודים. ההצדקה מתחייבת כי אין מדובר בעם ללא ארץ שהולך לארץ ללא עם. התשובה היא היסטורית.
ייתכן שלא היה קיים בארץ עם במובן הנפרד והמובהק שלו, אך עדיין היה מדובר בקולקטיב בעל שאיפות מסוימות. אם בתקופה זו כבר היתה מדינה קיימת בא"י, לא היתה הצדקה להקמה של מדינה. אולם, היהודים התיישבו במקום בו לא היתה מדינה. היתה מציאות שאפשרה את הכניסה היהודית. אם כן, בהיעדר מגבלה, בשלב הראשון היהודים הגיעו ברשות ובזכות לא"י. לא היתה זכות מוקנית לאחרים. התשובה הזו רלוונטית עד 1917. אם נעביר את המצב להוכפלד – ליהודים היתה חירות לבוא, ולערבים היתה חירות להתנגד. לא היתה חובה לאף צד.
ב-1917 נוצרה הכרה בינ"ל של המנדט, שחשוב לציין כי היא קדמה לשואה, שחיזקה את המעמד החוקי של דרישת היהודים. התהליך הזה נמשך עד למרד של הערבים שהוביל לתקופת הספר הלבן. כאן היהודים כבר החלו לפעול נגד החוק של המנדט.
ישנם הוגים ערבים הטוענים כי הזכות להגדרה עצמית עבור העם היהודי קיימת, אולם לא בא"י. מתעוררת השאלה האם היה נכון לבחור מקום אחר. הויכוח הזה התקיים גם בין אלה שראו את הציונות כאמצעי שנועד לקדם את תכלית ההגנה על היהודים, לבין אלה שראו את התכלית של הציונות כהקמת מדינה יהודית דווקא בא"י. הקונגרס היהודי דחה את הצעת אוגנדה, מכיוון שהוא הבין את מעמדה של ירושלים בדת היהודית. זו תשובה עבור היהודים אך לא עבור הערבים. הטקסט של ההבטחה היהודית אינו חל עליהם. בנוסף, בתוך העם היהודי ההצדקה הזו לא אופרטיבית עבור רבים. לכן אנו זקוקים לתשובה אחרת. כך, בלשונו של גנז, כשהיהודים מחפשים בית לאומי בעולם, המקום היחיד מבחינת ההיסטוריה שלנו שבו זה יכול לקרות זו א"י. זו גם תשובה גם לטענה אחרת בפי הערבים, שהיהודים מהווים שריד של הקולוניאליזם. מדינת ישראל, לפי טענה זו, מהווה קולוניאליזם אימפריאליסטי שנוסד בסוף תקופת הקולוניאליזם. אולם זה אינו המצב. קולוניאליזם מתרחש כאשר יש שליטה על ארץ של ילידים שנובעת ממדינת האם. ליהודים אין מדינת אם אחרת שממנה הם שולטים בישראל. המקום היחיד בעולם בו היהודים היוו מדינה היה א"י. המקום המיוחד של א"י בתרבות היהודית מהווה את הסיבה שא"י היא המקום שבו העם יקים את המדינה.
1947 – היישוב מהווה 33% מיושבי הארץ. בנוסף, יש עקורים רבים באירופה. השואה הוכיחה כי עם ללא ארץ הוא עם פגיע. השואה יצרה מומנטום בינ"ל שאפשר לגבור על הטיעונים הערביים. בנוסף, הפלסטינים סבלו מתמיכת המופתי, חג' אמין אל חוסייני, בנאצים. גם קבוצות בעם היהודי שהיו א ציוניות או אנטי ציוניות החלו לתמוך במפעל הציוני. כך התפתחו התנאים לשכנע את וועדת האו"ם, אונסק"ו, לחלק את הארץ בין שני העמים. החלטת החלוקה כשלעצמה לא הקימה את מדינת ישראל. הערבים הצהירו כי הם לא יכבדו את החלוקה. מיד לאחריה הפלסטינים בתמיכת מדינות ערב פתחו במלחמה.
בשלב זה שאלת ההצדקה היתה השאלה המרכזית. התשובה שניתנה על ידי אונסק"ו ועל ידי למעלה משני שליש של האו"ם היתה חד משמעית בעד הקמת המדינה.
מאז ועד עכשיו יש פיצול. יש הטוענים כי הטיעון המצדיקים את המדינה עדיין קיימים. מנגד, יש הטוענים כי לאור המצב בעולם כיום, בו המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם הוא א"י, הטיעונים כבר אינם קיימים. גביזון שוללת את הגישה השנייה. גם היום שני הטיעונים שהיו קיימים לטובת המדינה היהודית קיימים. נכון שאין איום פיזי על היהודים בעולם כיום, אולם לא ניתן להפריד את המצב הזה מקיומה של מדינה ישראל, ולא ניתן לדעת מה יביא יום. לגבי הטיעון המגן על זהות, הלחצים על הקהילות עדיין קיימות. הלחץ הזה קיים בכל מקום בו מיעוט קיים לצד רוב. לחצי ההטמעה חזקים מאוד בסיטואציה הזו. ישראל זה המקום היחיד בו לא קיים פער בין הזהות האישית לזהות הלאומית. הגישה הזו דוחפת גם להפיכת המדינה למדינה ניטרלית מבחינה לאומית ודתית. האפשרות שמדינת ישראל תהפוך למדינה ניטרלית תסכן את יכולת היהודים לחיות את חייהם תוך שימור זהותם היהודית.
2009 – היהודים מהווים 75-80% בגבולות הקו הירוק. בין הים לנהר היהודים מהווים 60%. ששה מיליון יהודים מחזיקים באזרחות ישראלית, וחיים בה את חייהם, ללא הכרה של אפשרות אחרת. מדובר בקהילה היהודית המגובשת ביותר בעולם. לבטל מדינה מצריך טיעון חזק הרבה יותר מאשר הקמה של מדינה.
הקשר שבו אנחנו משלבים תמיד תיאור והערכה – ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוקי היסוד. מה זה אומר? האם זה מתיישב? מה נובע מכך מבחינת ההסדרים הקיימים במדינה?
התשובות לשאלות הללו נובעות מצירוף של משמעות היהודיות של המדינה ומאמירה נורמטיבית מכך שהיהודיות של המדינה מוצדקת ומתיישבת עם אידיאלים אחרים כדמוקרטיה וזכויות אדם.
