גמרא: האם לתת צדקה זה בעצם לתת הלוואה לקב"ה?

כאשר חז"ל מרגישים שמישהו מרחיק לכת למחוזות מסוכנים עם פרשנות מסוימת הן מקדימים את האזהרה "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", כלומר, אנחנו מסוגלים לומר את מה שאנחנו אומרים רק בגלל שהם כתובים בתורה, אחרת זה היה דברים שלא ניתן לומר אותם. בלשון החוששת הזו ניגש ר' יוחנן בדף י' א' של מסכת בבא בתרא לפסוק מספר משלי (י"ט, ז') " מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" וטוען כי הדרך בה אפשר להבין את הפסוק הזה היא בפסוק אחר מספר משלי (כ"ב, ז'): "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה", כלומר, האדם ש"חונן דל" נותן למעשה הלוואה לאלוהים, כאילו שילם את החוב של אלוהים לעני ועל כך אלוהים עתיד להשיב לו, לפרוע את ההלוואה.

ברקע לפרשנות מרחיקת הלכת הזו של ר' יוחנן לפסוק ממשלי עומד דיון שמתחיל בראש אותו דף במסכת בבא בתרא שם מופיע דיון מתמשך בין חכמי היהודים וכופרים גדולים אודות היחס של אלוהים לעניים. הכופרים שואלים מדוע אלוהים שאוהב את העניים ורוצה בעבורם צדקה לא מפרנס אותם בעצמו. התשובה שנותנים היהודים היא "שניצול אנו בהן מדינה של גהנום", כלומר, שדרך הדאגה לעניים אנחנו נוכל להציל את נפשנו שלנו. פרשנות כזו בוודאי לא תנחם את העניים שיגלו כי נגזר עליהם להיות כאלו בכדי שכולנו נוכל לזקק את הנפש והאמונה שלנו דרכם. אך דרך אחרת להבין אותו, זו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, היא לטעון כי המסר כאן הוא שהדרך שלנו לפגוש ולשתף פעולה עם אלוהים היא אך ורק דרך כינונה של חברה צודקת של אחריות הדדית שנמדדת בראש ובראשנה ביחסיה לגר, ליתום ולאלמנה.

ציטוטים על נתינה, נדיבות, צדקה וגמילות חסדים ביהדות ובתנ"ך