המעבר מקאנט להגל
הפילוסופיה של העת החדשה – סיכומים
קאנט סבר שהוא מתמודד עם הקושי של יום וביסוס המדע, אך העמדה שעלתה בחזרה לאחריו היא העמדה המיסטית, הרומנטית.
אחדות
פילוסופים תמיד ניסו להגיע לאחדות, לתמונת עולם אחדותית. קאנט חוזר לתמונת עולם דואליסטית, שני דברים שאינם ניתנים לצמצום נוסף, אחד לשני. פילוסופים אחרים טענו שזהו ויתור מהיר מידי להגיע להכרה של הראשית, ארכה, האחדות, מהו שהווה, הדבר היחיד שיש. קאנט מוותר, במובן עמוק, על האחדות. קאנט, בניגוד למסורת שקדמה לו, האחדות נוצרת כשלב סופי, ולא כבסיס. אי אפשר לומר, אני יודע מהו הדבר האחד וכיצד הכל נובע ממנו. אלא להפך, יש התפרקות, מצאתי בה סדר, בסופו של דבר אני אנסה לבנות זאת כשיטה. נק' המוצא היא, בתחילת שיקול הדעת אנו מוותרים על היכולת לדעת את הדבר הראשוני הזה. מי שמתנגד לדעה הזו, הוא שפינוזה. חזרתו של שפינוזה לדיון הפילוסופי, מבטאת את העקרון של ידיעת הדבר האחד והניסיון להכיר אותו. צריך לעשות פילוסופיה בשביל להגיע לאחדות. קאנט דורש לוותר על החלום הזה של האחדות ומציעה חלופה. קאנט חשב שהחלופה שהוא הציע היא חלופה לבעיה שהציב יום. כשיום מציע את העמדה שלו, העמדה שהוא מסלק היא עמדה מיסטית, הטוענת שאין סינתזה, אין הרכבה, יש חוש לידיעה, חוש להכרה, חוש למוסר, שאיננו מבינים את הכללים שלו וכו'. הרעיון הזה סולק באמצעות יום ולוק, אשר תרגמו את מונחי מדעי הטבע לפילוסופיה והגיעו לעמדה ספקנית המתנגדת לעמדה המיסטית. קאנט מבקש לפתור את הבעיה של יום, יש מושג אובייקט, מושג סובייקט (אני), אך מה שחזר עתה לדיון הוא חזרה לתפיסות המיסטיות של מושג האחדות. קאנט לא הכין תשובה נגד המיסטיקנים, או חשב שהבעיה הזו הסתיימה כבר על ידי יום. המיסטיקנים טוענים לידיעה בלתי אמצעית, טענתם חוזרת לאחר שקאנט פתר את הבעיה של יום
ההוגים שאחרי קאנט סברו שקאנט לא סיפק את מושג האחדות, אף על פי שניתן להציע פרשנות לכתביו שאינה עמדה דואליסטית. התפיסה אחריו היא ניסיון לאחד את הדואליזם הקאנטיאני, להציע עקרון אחר מאחד.
דואליזם
יש הטוענים שיש מבנה דואליסטי אצל קאנט:
דואליזם אצל קאנט: תבונה – שכל, פ' תיאורטית – פ' מעשית, חושניות – שכל,
לא בטוח שקאנט באמת מתאר מבנה דואליסטי. אך התגובה אליו היא כאילו הוא כן מתאר מבנה דואליסטי. לפי הגל, הגדרת הפילוסופיה היא הרצון להתגבר על דואליות, זו המשימה הפילוסופית. הבעיה של קאנט היא לא הבעיה של אלו שבאים אחריו. התשובה ליום לא מעניינת יותר, אלא הבעיה הדואליסטית.
ביקורת של יעקובי – הדבר כשלעצמו
טוען בנושא הדבר כשלעצמו. הטענה היא שהדבר כשלעצמו מסווה את היות קאנט שפינוזיסט או היותו ניהליסט. אם הדבר כשלעצמו קיים, אז קאנט הוא בעצם שפינוזיסט, אבל שפינוזה עדיף כי לפחות הוא אומר מהו הדבר כשלעצמו. אם הוא לא מאמין בקיום הדבר כשלעצמו, אז הוא ניהליסט ונשאר רק עולם התופעות.
אנחנו מכירים דברים באופן בלתי ישיר, זהו סוג מסוים של כושר. יש לנו יכולת לדעת אובייקטים. זה דומה לפסיכולוגיה של גשטלט. אנו חווים דברים באופן שלם. דבר זה תובע מאיתנו סוג מסוים של אמונה כלפי משהו, אנחנו מאמינים שהחוקיות בעולם מתמשכת כפי שהיא, לא בגלל שאנחנו יודעים שישי לנו יכולת לארגן ולתת חוקיות לעולם, אלא כי אנחנו מאמינים שזה כך. אחרת אין לנו אפשרות להתנסות בעולם. יעקובי, מה שמכונן את הידע זה התודעה המכירה (בדומה לקאנט), אבל אם נקבל זאת ונאמר שהידע הזה הוא רק ידע של ניסיון אפשרי של ב"א ואתה מוותר על ההכרה של הדבר כשלעצמו, אין שום דרך לומר שהידע הזה אינו סובייקטיבי. כיצד אפשר לדעת שכל ייצור מכיר, מכיר באותו אופן.
יעקבי דוחף את כל ממשיכי קאנט לעמדות בעייתיות, ואז השאלה היא איך להגיב ליעקובי? איך להציע עמדה קאנטיאנית שלא נופלת לבעיות של יעקובי..
פיכטה
משתייך לדור הראשון של מגיבי קאנט. מקשר בין האני והחירות.
הטענה המרכזית: הרעיון המרכזי הוא שבעולם יש "אני" ו – "לא אני". העולם נוצר כאשר ה"אני" מצמצם את מקומו ובכך מפנה מקום למשהו אחר. שום דבר לא מגביל את האני, זו החירות של האני שיוצרת את העולם החומר.
נשים לב: פיכטה מניח את עיקרון האני כתשתית.
טקסט טוב של פיכטה: תעודת האדם (יש בעברית)
שילר
הוא הציע מושג אחדות אחר (בדומה להגל). אמר על קאנט, שהוא האיש הגדול ביותר בדורנו הוא בדור, אך הוא גזר עלינו את סוג החיים הלא הרמוני, הפרגמנטלי.
מקבל את קאנט בגדול אך טוען שיש לבצע שינויים: יש דואליזם, אך יש אמצעים לרכך את הדואליזם הזה, למשל החוויה האסתטית מרככת את הדיסוננס שקאנט גוזר אותנו אליו. פרידריך שילר, 'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים'. הוא עושה מהלך רדיקלי, שילר טוען שהשיטה הפוליטית, הקולקטיבית, חסר בה מושג האחדות. צריך לחנך את האדם כך שהחוויה ההרמונית תהיה אפשרית, התיווך הזה ראוי לעשות באמצעות האמנות. החוויה האסתטית מאפשרת לחזור מחדש, לפתוח את הגיוון.
הלדרלין
משורר ופרשן של קאנט. טען שבפעולת השיפוט הסובייקט הופך להיות נפרד מהאובקייט ולא ניתן לקבל שוב אחדות.
את החוויה הבלתי אמצעית של הטבע, קאנט הפקיע מאיתנו, כיוון שאני חושב את הטבע כקונסטרוקציה. אנחנו מאבדים את החוויה שהדבר הזה נתון לנו ואנו חלק מתוכו. ככול שנעמיק בתפיסה קנטיאנית, נהיה זרים לעולם. ריחו של הפרי, צבעו של הפרח, וכו' במקום לחוות זאת, אנחנו חושבים על הסינתזה, הריבוי, הבנייה של הרשמים, צורות ההסתכלות וכו'. כך סופרי התקופה קוראים את קאנט, כמי שהרס להם את החוויה הבלתי אמצעית, הטבעית. פרגמנטים פילוסופיים של הלדרלין, יש כמה, מסכם את קאנט במשפט – 'ברגע שיש רפלקסיה, איבדנו את היכולת לחוות את הדברים'.
בהמשך הגל לקח את המוטיבציה השירית, הפואטית, שהיא גדושה מידי, מתלהבת מידי, ועידן אותה לשיטה פילוסופית. המשפט שמסיים את הספר, פיוס מה שהופרד, זו הסיסמה של הדור אחרי קאנט. צריך לאחד את מה שקאנט הפריד.
הגל – רוח הנצרות וגורלה
טקסט שלא התפרסם במהלך חייו של הגל, מתגלה רק בתחילת המאה ה 20. מספק את מוטיבציית היסוד ההגליאנית בשפה ברורה ובעזרת שימוש בדמויות היסטוריות.
בספר הגל מתייחס בין השאר לאברהם התנ"כי. בד"כ יש הערכה גדולה לאברהם, בגלל שהוא הקריב את הכל למען צו מצפונו. הגל אומר שזו בדיוק הסיבה שצריך לבוז לו. הגל טוען שלאברהם יש יכולת שיכולה להיות מוערכת, של להתנתק מהקשר שיכול להעניק לנו משמעות (ממשפחתו וממולדתו). אבל אברהם עשה את זה באקט רצוני של ניסיון להשליך מאחורי גבו כל מה שהיה קודם ולבנות מחדש, ללא איזושהי פגיעה בו. בכך אברהם איבד את מושג האחדות, הוא מקדש את הניפרדות מסיטואציה, ולא את היותו חלק ממכלו שבו אני מקיים את ניפרדותי. אברהם הוא קנטיאני, האידיאל הוא לקבוע את עצמך באופן בלתי תלוי בשום דבר.
הגל טוען שמה שמספק משמעות הוא ההקשר שבתוכו אתה חי, קיימת נפרדות שלך מסביבתך אך היא מתקיימת בתוך ההקשר של הסביבה. כלומר, הגל מדגיש את ההרמוניה.
הגל מדבר גם על אקט הטבילה של יוחנן המטביל. בעת הטבילה האדם כן מרגיש נבדל אך בתוך הקשר.
ראה גם: המעבר מקאנט להגל
