דיון על המושג אתיקה אצל שפינוזה:
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
האתיקה של שפינוזה איננה מבוססת על רצון חופשי. הוא רואה מושג זה כטעות. באותו אופן שבו הוא שולל את רעיון האל בעל חופש רצון, שפינוזה שולל את הרעיון שלאדם יש רצון כזה. נראה שעל סמך הידוע לנו עד כה, זה די מתבקש: יש בידינו נפש (שהן המחשבות) ולא איזהשהו עצם בעל מושגים. כלומר מבחינת תמונת הנפש אין כאן מישהו שיכול לדחות / לקבל מושגים מסויימים.
אצל דקארט מתקיים רעיון הנפש ככזו שיכולה לקבל / לדחות מושגים מסויימים, כאשר בסופו של דבר היא צריכה לקבל מושגים ברורים ומובחנים. אצל שפינוזה אנחנו יודעים שאין מקום לדבר הזה. אין אצל שפינוזה גם מקום לפעולה רצונית של הנפש על הגוף – אין את החיבור הקרטזיאני בין הגוף לנפש ("בלוטת האצטרובל"). שפינוזה במובן זה סותר את האינטואיציה שלנו היום התופסת קשר בין נפש לגוף. מצד שני האינטואיציה שלנו לא בהכרח משתלבת עם תפיסת "בלוטת האצטרובל" – שהרי לא ברור איך שני דברים כל כך שונים נפגשים במקום אחד. שפינוזה, בהיותו שולל מפגש כזה בין הגוף והנפש, מסתדר עם התפיסה האינטואיטיבית שלנו כיום.
הפילוסוף Donald Davidson (מאה 20) פיתח עמדה עכשווית מורכבת יותר מבחינה לוגית של רעיונותיו של שפינוזה. עמדתו מדברת על הבחנה לא אונטולוגית בין 2 עצמים שונים אלא בין קשרים סיבתיים שלגביהם אנחנו יכולים לתת חוקים (=לבנות את החוקיות שבאמצעותה ניתן להסביר את הקשרים הללו) ובין קשרים שלא ניתנים למיצוי באמצעות חוקים. אין 2 סוגי ישים אלא יש שאלה מתי אנחנו יכולים להסביר ארועים באמצעות חוקיות לבין מתי שאנחנו לא יכולים לעשות זאת (וזו ההבחנה בין פיזי למנטלי).
בהתייחסות רק לסוגיות של אתיקה ניתן לומר שקיים מתח בין הבנת רעיון האתיקה לבין מה ששפינוזה מדבר עליו. אתיקה נתפסת בדר"כ כהכרעה בין טוב ורע והעמדה הזו לא מתיישבת עם ה"אתיקה" של שפינוזה. העמדה שמבוססת על חופש רצון בביסוס לאתיקה היא עמדה שבאופן כללי נחשבת כעמדה שקרובה יותר לאתיקה דתית יהודית – נוצרית: עמדה המתבססת על ניגוד בין הטבע שלנו לבין אתיקה ומוסר. הטבע הוא התניה סיבתית ותחום האתיקה עוסק בהתגברות על הטבע שלנו. ההבחנה הזו נעשית גם לגבי דברים שאנחנו לא חושבים שהם בעלי רצון חופשי – ודברים אלא (למשל חיות) אינם בעלי אחריות מוסרית.
היבט נוסף של עמדה כזו היא לראות את תחום האתיקה כמבוסס על חובות, מצוות [חובות לא במובן של חוקי טבע המפעילים אותנו אלא חובות שאנחנו בוחרים לאמץ].
שפינוזה מתייחס לאתיקה בדרך אחרת:
העמדה של שפינוזה היא שהאתיקה לא מנותקת מהטבע שלנו אלא קשורה להבנה מלאה של הטבע שלנו. כלומר, באופן כללי – כמה שנבין את עצמנו יותר טב כך נתקרב אל האידיאל של שפינוזה לגבי אתיקה. יש לרעיון שלו קשר למושג חושב – "קונטוס". הרעיון ב"קונטוס" הוא התמדה / שימור עצמי: לכל דבר בעולם (לכל גוף) יש התמדה ושימור עצמי שהם בבסיס מהותו וזהותו. הנכון לגבי הנפש הוא האפשרות לעבור ממודוס פסיבי של קיום למודוס אקטיבי. מה שמייחד בסופו של דבר את האדם אינו חופש הרצון אלא היכולת האינטלקטואלית שלו. באמצעות היכולת הזו הוא יכול להפוך מפסיבי לאקטיבי ולממש את הקונטוס שלו באופן אקטיבי (לא להגרר אחר מהלך הדברים) ואז נגיע לשליטה בגוף שלנו ובחיים שלנו, אשר באמצעותם נוכל להמנע מהרע שמזיק לנו ולדבוק בטוב כמה שמועיל לקיום. המהלך הזה יוכל לסייע לאדם להגיע לעצמיות שלו ולממש את הטוב. יש גם הקשר חברתי לאתיקה – כדי להגיע למימוש מלא דרושה חברה: המימוש חייב להיות לא רק אישי אלא של כל החברה.
בסופו של דבר במהלך חייו אנחנו נגריים אחרי מה שקורה לנו, אנחנו מרגישים אומללות בהיותנו קטנים וחסרי השפעה. על פי שפינוזה אחד הדברים המרכזיים שמוליכים אותנו לשם הם הרגשות. שפינוזה רואה את האדם כמי שבסופו של דבר מובל ע"י רגשותיו. המקרים שבהם הרגשות שלנו מובילים אותנו הם מקרים שבהם אנחנו עושים רע לעצמנו.
שפינוזה כאמור שונה במוסר שלו מהיהדות והנצרות. בניגוד אליהם, הוא קורא לפריחה של הגופניות שלנו מתוך הבנה של הגוף שלנו. אנחנו צריכים לחפש את מה שטוב לנו האופן שכלי, תבוני. אנחנו צריכים לשלוט בגוף ולעלות מעליו. הדבר מבהיר לנו את רעיון האדם שאליו שואף שפינוזה (מזכיר את הסטואה ואת אריסטו, פרט לעובדה שמדובר במערכת כוללת של אתיקה).
לכאורה מדובר בתמונת ראי של האקסיסטנציאליזם. האקסיסטנציאליזם של סארטר מדבר על האדם כמי שאין לו מהות ספציפית – יש לו רק הכרעות. שפינוזה אומר דבר הפוך – הוא לא רוצה להניח את האדם כמשהו נפרד מהטבע ועומד מולו. הדמיון בין שפינוזה לאקסיסטנציאליזם היא ב"חילוניות" – עמדה שבה אין עצם שנקרא נפש.
נקודת הסיום של האתיקה של שפינוזה מחזירה אותנו לדיון ההתחלתי, ונוגעת במושג שהוא בעצם הנקודה שבה אנחנו מצליחים לממש את האידיאל שלו: "אהבת אלוהים השכלית". אהבת אלוהים השכלת הינה למעשה תפיסת אלוהים בדרגת ההכרה השלישית – היא משהו שמוציא אותנו מתלותנו בגוף ובפחד המוות שלנו ובכך מנתק אותנו מהסופיות. אין מדובר רק בשלמות אלא גם בהצלחה לתפוס את עצמי כפרט ביחס למכלול כולו וגם יצירת התנתקות לפחות חלקית מהגוף שבסופו של דבר מאפשרת לי להיות נפרד מכל מה שקורה לי. הצעד הנדרש הוא רדיקלי – הפרדה בין המחשבה לבין הגוף. ההפרדה לא הופכת אותנו נצחיים במובן של חיי נצח (כי בסופו של דבר גופינו סופי) אבל היא מאפשרות לנו ידיעה של הנצח וכל מתקבל לפי שפינוזה חופש (לא חופש רצון אלא חופש במובן של יצירת אי תלות במערכות שלמות שמגדירות אותנו). אני חופשי במובן הזה שאני הולך בדרך מסויימת שמנתקת אותי מהקשרים שמזיזים אותי לכאן ולכאן.
