משטרים אוטוריטאריים
שלטון אוטוריטארי הוא כל שלטון שהוא לא דמוקרטי וזה כולל צורות מגוונת: אוליגרכיות, מלוכות, משטרים צבאיים, משטרים חד-מפלגתיים. מדובר בסוג שלטון שהיה נפוץ בעולם בעבר אך כיום זה עדיין סוג המשטר שתחתיו חיים רוב האנשים על כדור הארץ. גם הדמוקרטיות החדשות נושאות את המורשת האוטוריטארית איתם וגם סמי-דמוקרטיות. לפיכך, חשוב להבין מה מאפיין את המשטרים האלו. מבחינה נורמטיבית, גם בישראל ובכל מדינות המערב האזרחים מביעים יותר אכזבה מהדמוקרטיה, ממוסדות דמוקרטיים, מכללי המשחק הדמוקרטיים. ברגע שאנו יודעים מהי האלטרנטיבה אנו מבינים שצ'רצ'יל צדק כשאמר שדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר חוץ מכל צורות הממשל האחרות שנוסו מזמן לזמן. חייבים להיות ביקורתיים בדמוקרטיה, אך חשוב לא ליפול במלכודת של הדימוי הטוטאלי. רוב המשטרים האוטוריטאריים הם לא משטרים שבהם אתה מרגיש ביום יום שרודפים אחריך, זה שליטים שמוגבלים בכוחם וזה נובע מהעדר משאבים.
צריך לזכור כי ברוב המקרים המדינה מוגבלת ותלויה בשת"פ עם כוחות נוספים כמו ראשי שבטים, חמולות, האצולה, בעלי חוות גדולות, סוגים של בוסים מקומיים. אלו לא משטרים בהכרח לא יציבים, יש משטרים שחלופת השלטון בהם היא מאוד מוסדרת, כמו בממלכת ירדן.
הצורה המסורתית של משטר אוטוריטארי היא צורה של חצר רוויה בפוליטיקה אישית, הדומה לאופרת-סבון. יש קושי למשטר זה להסתגל לחברות המודרניות המורכבות מעבר לפוליטיקה של חצר, כמו בירוקרטיה מאורגנת. ע"מ להסתגל נדרש השלטון לשת"פ עם הצבא והמשטרה. המלך צריך לשלוט בכוח הכפייה ולקיים קשרי ברית עם קוראי תיגר פוטנציאליים כמו אנשי דת ומנהיגים מקומיים חזקים. מקור הסמכות הוא מקור סמכות מסורתי, אין כללים כתובים כאשר התפקיד מופרד מהאדם. המקור הוא קוסמי או דתי.
במאה ה-20 התנאים והטכנולוגיה השתנו בצורה משמעותית. המרחקים התקצרו בשל התפתחות התקשורת. המהפכה התעשייתית התפשטה לכל רחבי העולם, וכך גם היכולת לגייס אנשים לטובת מטרות המדינה עלתה פלאים. המדינה יכולה להפגין את נוכחותה ביותר פינות של הטריטוריה שבה היא אמורה לשלוט.
מי שכן ניצל את ההתפתחויות האלו זה סוג משטר הנמצא בתוך הקטגוריה האוטוריטארי משום שהוא הולך ונכחד- המשטר הטוטליטארי. השלטון מצליח לחדור לעומק החברה ולשלוט בכל דבר. יש 3 סוגים של אידיאולוגיה שהובילו שליטים לנסות להשיג שליטה טוטאלית: הפשיסטית, הקומוניסטית והפונדמנטליסטית. יש הטוענים כי השלטון הטוטליטארי כפי שהוא תואר לא היה קיים באמת אלא זה מיתוס של המלחמה הקרה, המערב רצה להציג את השלטון האוטוריטארי למעשה בגוש הקומוניסטי כמפלצת. אך ברמת הכוונות של השלטון קיים שלטון שכזה, משטר שמנסה לשנות את האנשים אך הוא לא כ"כ מצליח. מה שהוא עושה הלכה למעשה זה להפגין שוב ושוב את עוצמתו. בסופו של דבר, ניתן לראות שאזרחים שחיו תחת משטר שכזה הפכו לציניים יותר, חשדניים יותר וקשה יהיה יותר ליצור במדינות כאלו דמוקרטיה.
המשטר הטוטליטארי מובחן מהאוטוריטארי בכך שהטוטליטארי דורש השתתפות פעילה בשלטון לעומת השליט האוטוריטארי שעפ"י רוב הסתפק בציות פסיבי. החזון הטוטליטארי הוא נסיון לחדור לתחומי החברה, הכלכלה, לארגונים החברתיים. כל הארגונים קשורים בדרך זו או אחרת למפלגה או למוסדות השלטון.
במדינה ליברלית קיימת הבחנה בין תחום החברה, תחום הכלכלה ותחום הפוליטיקה. יש נק' מפגש אך יש הבחנה ביניהם ואין למדינה את הזכות לגעת בהם. גם במדינה אוטוריטארית יש הבחנה בין התחומים משום שאין בידי השליט את האמצעים לחדור לתחומים האלו. עדיף לו לתת אוטונומיה רחבה לתחומים משום שזה יביא לו תמיכה מגורמים הפעילים בחברה. התחום הפוליטי במשטרים אוטוריטאריים הוא תחום צר. במשטרים טוטליטאריים התחום הפוליטי הוא רחב ככל שהשלטון מנסה להרחיב אותו. בדמוקרטיה, התחום הפוליטי נמצא באמצע, הוא לא מוגבל. יש חשיבות להשתתפות פוליטית ויש אוטונומיה לתחומי הכלכלה והחברה.
משטר אוטוריטארי פועל בשרירות, כלומר שאין קביעות, יום אחד ניתן לעשות דברים ולמחרת כבר לא וזה לפי תפיסת הצרכים והיכולות. במקסיקו, מאז שנות ה-40 מפלגת הפרי, המפלגה המהפכנית הממוסדת הצליחה לשלוט על הכל ובשנות ה-70 היא הרגישה לא נוח עם זה. הם ערכו בחירות לקונגרס כל 6 שנים אך היתה רק מפלגה אחת. אז בשנות ה-70 הוקמו כמה מפלגות קטנות כדי להראות שיש אופוזיציה. לאט לאט העסק של האופוזיציה נקלט. בסופו של דבר, הם הפסידו את הנשיאות והרוב בפרלמנט משום שצמחה אופוזיציה אמיתית. במשך 50 שנה, היא ניסתה לייצב את עצמה ע"י יצירת לגיטימציה דמוקרטית אך בסופו של דבר, מקרה זה מצביע על המגבלות של יכולת ההינדוס ומגבלות של שלטון אוטוריטארי עם שאיפות לשינוי חברתי.
ממשל צבאי– הצבא תמיד היה מעורב בשליטה, יוצאי צבא בד"כ מגיעים לשלטון. הצבא כבסיס הכוח המרכזי זה תופעה של המאה ה-20 וזה קרה בשנות ה-60 בעיקר במדינות אסיה, אמל"ט ומדינות אפריקה. חולשת מדינות אלו מבחינת העדר לגיטימציה ותשתית אפשרה תפיסת שלטון קלה מאוד. כאשר הם תפסו את השלטון, הם תפסו שלטון מוגבל מאוד, ולעיתים לא שולט מעבר לעיר הבירה. לגנרלים לא היו חזונות גדולים או רצון לשנות את החברה מבחינה אידיאולוגית. יש הבדל בין המושג הפיכה (coup) ולבין מהפכה (revolution). כאן מדובר בהפיכות שהם צורת חילופי השלטון במשטרים אוטוריטאריים. מהפכה זה נסיון לשינוי כוללני של המערכת והמשטר. הפיכה זה רק חילופי שלטון.
תופעה זו היתה נפוצה בין היתר משום ששתי המעצמות לא ממש בדקו את המשטרים שקמו אלא תמכו בהם כל עוד הם לא היו קומוניסטיים. לא היו על המשטרים לחצים רבים להשתנות. היו משטרים כאלו ששאפו להשתנות ולשנות את החברה. דוגמא- חואן פרון שעלה דרך הצבא לשלטון בארגנטינה וניסה ליצור בסיס תמיכה דרך האיגודים המקצועיים. נאצר גם ניסה ליצור אווירה של גיוס המונים אך מדובר בנסיונות מוגבלים.
כשתמה המלחמה הקרה, המשטרים הצבאיים כבר לא זכו למידת הלגיטימציה שלהם הם זכו בתקופת "הסכנה הקומוניסטית". הגנרלים גם גילו שהשלטון הוא לא ממש תענוג. אז הם היו מוכנים לסגת חזרה למחנות הצבא, לא לפני שהם הכינו לעצמם תעודות ביטוח שימנעו העמדתם למשפט על הפרת זכויות אדם. לעיתים הם דאגו לשריין חלקים מהתקציב לצבא והם דאגו לסדר לעצמם אוטונומיה מהשלטון. חלקם אולצו לסגת.
לאחר גל הדמוקרטיזציה והיווצרות דמוקרטיות חדשות נשארו כל מיני סוגים של משטרים אך לא ניתן לדבר על סוג דומיננטי. נשארו עדיין משטרים אוטוריטאריים. משטרים רבים הם בירוקראטיים, לדוגמא מצרים שמתבססת על מנהל כאשר הצבא מהווה חלק חשוב ממנו אך לא דומיננטי. יש גם משטרים חד-מפלגתיים כמו בסוריה וגם בעיראק בתקופת סדאם חוסיין. יש משטרים צבאיים בפקיסטן ובורמה. יש משטרים דתיים פונדמנטליסטיים כמו באיראן.
סין לעומת זאת, לא היתה מעולם טוטליטארית כמו בריה"מ בעיקר משום שהיה קושי בהתפתחות של תשתיות אם כי היו תקופות שהיו נסיונות כמו מהפכת התרבות. המפלגה הקומוניסטית מצליחה לעשות טרנספורמציה כלכלית וחברתית ולא לאבד את רסן השלטון.
יש נסיון ליצור לגיטימציה למשטרים אוטוריטאריים. הנטינגטון אומר שיש קשר בין סוג התרבות לסוג המשטר. יש נסיונות במדינות מסוימות כמו סינגפור ומלזיה ליצור סוג דמוקרטיה מיוחד, אסיאנית. יש סוגים של התפתחויות אך הם לא דמוקרטים. דמוקרטיה אסיאנית בנויה על הרעיון של ציות וסמכות וזה לא ממש דמוקרטיה.
מאידך, לא רק תרבות קובעת סוג של משטר. אם מסתכלים למשל על תרבות ההמונים במערב ושואלים שאלות על סובלנות מגלים שהציבור הוא לא דמוקרטי. מגלים שהתשתית של דמוקרטיה נובעות ממוכנות של אליטות לשחק בכללים מסוימים ולא מוכנות של הציבור לשחק במשחק הדמוקרטי. אליטות מוצלחות יכולות להוביל לדמוקרטיה. התרבות לא מגבילה עד הסוף, ניתן להקים דמוקרטיות במדינות שחסרות תשתיות תרבותית. בגרמניה למשל ששם חלה טרנספורמציה מאוד רצינית.
