אריק הובסאום- עידן הקיצוניות
לטענת אריק הובסבאום במאמרו "עידן הקיצוניות" לאורך המאה ה19 שלטו קומץ מדינות בצפון מערב אירופה בשאר העולם בקלות מגוחכת, ובמקומות אותם לא טרחו לכבוש ולשלוט, הן אכפו את עליונותן באמצעות מערכות הכלכלה והחברה שלהן. הקפיטליזם והבורגנות שלטו בעולם עד אשר ב1917 הציג הקומוניזם הסובייטי דגם חלופי, שלא היה שונה באופן שליטתו בהרבה. ניתן לומר שתולדות המאה ה-20 בעולם הלא צפון מערבי נקבעו על פי יחסיו עם הארצות הקולוניאליסטיות שביססו את מעמדן במאה ה19 כאדוני העולם. האליטות בארצות הלא בורגניות ניסו להתפתח ולחכות את המודל הבורגני קפיטליסטי או הסוציאליסטי שפותחו במערב- התמערבות, מודרניזציה.
לטענת הובסבאום הדגם של "פיתוח יוכל להשתלב באמונות ובמסורות המקומיות כל עוד הן לא התערבו ועצרו אותו, במקרה כזה ניצח הפיתוח את האמונה. אולם "ניצחון" זה של הקפיטליזם יצר חלל מוסרי אצל האוכלוסיה שנטתה למסורת או לסוציאליזם, לאחר שהקפיטליזם הרס את כל הקשרים בין בני האדם ובקהילה מלבד קשרי הסחר… . אולם, רוב תנועות הנגד לפיתוח לא נשענו על מסורת ואמונות מקומיות, כמו שאנו עדים להן כיום (אל קעידה וכו'). דווקא תנועות שחרור המדינות מהקולוניאליזם המותיר אותן בפיגורן נשענו לרוב על אידיאולוגיות מערביות (ליברליזם, סוציאליזם, קומוניזם, לאומניות), וכך גם אמצעי הפצת הרעיונות שלהן, וניהולן (עיתונות, מפלגות וכו'). כך קרה שאותה היסטוריה היא בעיקר ההיסטוריה של האליטה הצרה, שידעה קרוא וכתוב. עם זאת, אין לומר שאותן אליטות זנחו בהכרח את כל מסורתן ואמונותיהן, וקיבלו במקומן את כל הערכים המערביים. קיימת קשת רחבה, מהתבוללות גמורה במערב, ועד הסתייגות ממנו לצד האמונה שיש לאמץ את היתרונות הטכנולוגיים כדי להבטיח את שימורה של התרבות המקומית (יפן). תהיה אשר תהיה מטרת מעצבי העולם הנחשל, המודרניזציה הייתה האמצעי להשיגה האליטה המקומית נבדלה לרוב משאר האוכלוסייה, פרט למקרים בהם הגזענות הלבנה איחדה אותם להתנגדות.
כלכלת העולם הקפיטליסטי השתלטה על העולם כולו, עד שנבלמה זמנית במהפכה הקומוניסטית.
המטרה של הקולוניאליסטים הייתה שעולם החסות ייבא את המוצרים המעובדים שלהם וישלם תמורתו במוצרי יסוד מתוצרתו, אך זה נתקל בקשיים במציאות (עולם החסות התנהל לרוב בצורת משקים אוטרקים קטנים, ורק אחרי המהפכה התעשייתית התאפשר למכור להם מוצרים במחיר שהם יכלו להרשות לעצמם. בפועל לא הייתה הכלכלה גלובלית עד השליש האחרון של המאה ה20. האימפריאליזם נטה לבסס את המונופולין התעשייתי של המדינות הוותיקות, , מה שהוליד את תיאוריות התלות (בצדק) שטענו שהאימפריאליזם נועד להבטיח את המשך הנחשלות של הארצות הנחשלות.
מכיוון שכל העולם נשלט על ידי האירופאים (וארה"ב ויפן), לא נראה כי היה מנוס מהתמורה של עצמאותן מאז 1945 , אולם תפיסת המדינה המודרנית הנראית כה מובנת לנו לא שררה אצל כל אותם עמים, ודווקא רעיון ההפרדה ביניהם לבין שכניהן על ידי גבולות טריטוריאליים נראה להם מוזר וזר (אפריקה, אסיה), ההיגיון היחידי שעמד מאחורי אותה חלוקה היה השלטון הקולוניאליסטי השונה והאויבות בין אותן שליטות, לכן לרוב החלוקה נעשתה עפ"י גבולות אימפריאליים. בנוסף, רוב תושבי העולם השלישי הסתייגו מאנשי המערב והתנגדו לרצון האליטה למודרניזציה, מה שהקשה על גיבוש חזות אחידה, חרף הבוז הקולוניאלי לגזע הנחות שכל המעמדות סבלו ממנו.
משימתן העיקרית של התנועות הלאומיות תחת הקולוניאליזם הייתה לגייס את תמיכת ההמונים שהתנגדו למודרנה ונטו למסורת, מבלי לסכן את מפעלן למודרניזציה. עד היום סכסוך עמוק מפריד בין המודרניסטים שהם גם הלאומנים (גישה בלתי מסורתית), לבין העם הפשוט בעולם השלישי. אך בתחילת המאה עדין במעט מאוד קולוניות הופיעו התנגדויות שהקשו על מדינות המערב לשלוט, ובריטניה, שנאלצה להתמודד עם התנגדויות אלו, נתנה אוטונומיה פנימית (דומיניון) לכמה קולוניות (אוסטרליה, קנדה ועוד…)
מלחמת העולם הראשונה הייתה הראשון בשורת אירועים שזעזעו את מבנה הקולוניאליזם העולמי: היא החריבה שתי אימפריות (הטורקית והגרמנית), הוציאה מהזירה אימפריה נוספת (רוסיה). מעמסת המלחמה על מדינות החסות, שבריטניה נזקקה למשאביהן הולידה תסיסה, השפעת מהפכת אוקטובר, התמוטטות כלכלית של משטרים ישנים, השפיעו על הקולוניות וגרמו לתסיסה ולדרישת עצמאות של הודו ומצרים. הבריטים שלטו בין המלחמות על השטח הגדול ביותר ששלטו בו אי פעם אך בחוסר הביטחון הרב ביותר ולכן לאחר מלחמת העולם השנייה הם לא התנגדו לשחרור המושבות, בניגוד להולנד וצרפת שהמשיכו להלחם על עמדותיהן. הקולוניאליות גם לאחר תום המלחמה, שכן הן עדין לא התנסו בתסיסה ובכאב הראש של דרישת הקולוניות לעצמאות.
בכל שנות האימפריאליזם היה העולם נתון בצמיחה. שהביאה שינוי אפילו לחיי העני הפשוט. אימוץ כלכלת העולם והשימוש בכסף באופן יומיומי הביא לשינויים מוסריים, מעמדיים, מגדריים, משפחתיים בחברות. עם זאת, כלכלת העולם נראתה מרוחקת, משום שברוב המקומות היא לא הובילה לשינוים קיצוניים מיידיים. באזורים מתועשים ספציפיים, הייתה השפעה, שגררה סכסוכי עבודה, מאבקי עובדים וכו'.
המשבר הכלכלי של 1929-1933 שינה את התמונה. בפעם הראשונה התנגשו אינטרסים של כלכלות החסות עם האינטרסים של כלכלות המרכז, ובפעם הראשונה התעורר סירוב של נושאי הקולוניאליזם והתלות נושאי הקולוניאליזם והתלות לשאתם. שנות השלושים היו עשור מכריע בתולדות העולם השלישי לאו דווקא בשל הרדיקאליזציה הפוליטית שהמשבר הביא, אלא משום שהוא יצר קשר בין קבוצות המיעוט בעלות התודעה הפוליטית לבין ההמונים בארצותיהם. עם זאת, ברוב הארצות נראתה הסערה הפוליטית רחוקה .
מה שינתה מלחמת העולם השנייה?
– בתחילת המלחמה נמצאו האימפריות הקולוניאליות הגדולות בצד המפסיד.
– צרפת התמוטטה, ומדינות החסות שלה החזיקו מעמד ברשות מעצמות הציר.
– היפנים כבשו את רוב מה שנותר מהקולוניות האירופאיות באסיה ובאוקיאנוס השקט
– גרמניה דחקה את רגלי הבריטים בצפון אפריקה.
– הבריטים חיסלו את השליטה האיטלקית בצפון מזרח אפריקה.
כל זאת היווה הוכחה שהאדם הלבן וארצו אינם חסינים מפני תבוסה, ומעצמותיו חלשות מידי כדי להחזיר לידיהן את עמדותיהן הישנות.
אסיה הייתה אזור הראשון בו קרסו המערכות הקולוניאליות, אך היו גם מקומות בהם המעצמות נלחמו לשמור על שליטתן, ורק לאחר עשרות שנים נכנעו (ויאטנם). לונדון ניסתה לשמור על עצמתה והשפעתה בעזרת חבר העמים הבריטי. בחלק מהמקרים, הסתלקות הכובש הקולוניאליסטי הוביל למלחמות אזרחים ולמאבקי שליטה והגמוניה בין הדתות והקבוצות האתניות והפוליטיות במדינה "המשוחררת". עד 1950 הושלם שחרורה של רוב יבשת אסיה מעול הקולוניאליזם. מבצע סיני היווה את ניסיונן האחרון של אנגליה וצרפת לשלוט במצרים, והוא נכשל לחלוטין (חוץ מאשר מבחינת ישראל).
בשנות ה50, לאחר שלרוב המעצמות כבר היה ברור שיש לשים קץ לשלטון הקולוניאלי בעולם, פורטוגל וארצות אפריקה "הלבנות" סירבו לשתף פעולה. רוב המעצמות הבינו שהענקת עצמאות רשמית מרצון, עם תלות כלכלית ותרבותית עדיפה על מאבקים ממושכים שבסופם מובילים לעצמאות תחת משטרים שמאליים. במהלך שנות ה60, וה79, השתחררו גם מרבית השטחים בשאר העולם.
