ביקורת על האידיאות (על המושגים הטבועים מלידה):
מסה על שכל האדם \ ג'ון לוק
לא במקרה זה הפרק הראשון של לוק; הבסיס להצדקה של אמפיריציזם יהיה לבקר את הקונספציה של אידיאות הטבועות בנו מלידה.
-אצל אפלטון מקור הידע איננו החושים, לא רוכשים ידע באמצעות החושים, אלא יש אידיאות, ולדעת זה בעצם להיזכר. בעצם אנו מזהים תופעות שפוגשים בעולם עם אידיאות שהיו שם מאז ומעולם. (ראה תורת ההיזכרות של אפלטון)
-אצל דקארט יש גם רעיון של אידיאות טבועות מלידה, כאשר האידיאות הללו נחשבות לאידיאות שנמצאות בנו ומאפשרות את ההתנסות בעולם. בהיגיון הראשון של דקארט ראינו את ההבחנה שבין השכל לחושים; החושים זוהו כמקורות בלתי אמינים לידע, הם מטעים אותנו, ועברנו משאלת החושי לשאלת השכל, כאשר דקארט שאל מה מעמדם של היסודות הראשונים שמרכיבים את האידיאות שלנו? (כמו יסודו המתמטיקה). זיהינו כי יש משהו בסיס יותר בפרספציה השכלית. אלו היו אידיאות ברורות ומובחנות עד כדי כך שהיינו צריכים לגייס שד מתעתע כדי להפריך את המימד הזה. זיהינו רמה הכרתית מסויימת שהיא בלתי תלויה בחושים ושאלנו מה לגביה. אז אמנם דקארט מבקר גם את הרמה הזו של התפיסה, אך יחד עם זאת, יש אצלו קפיצה איכותית בולטת בין הרמה של החושים לרמה של השכל.
המדעים המופשטים אצל דקארט, אינם תלויים בניסיון החושי- ככאלה, יוכל דקארט לומר שהם בעצם טבועים בנו מלידה. כי חוסר תלותם בחושים הביאו אותנו לייחס להם מעמד תשתיתי יותר מאשר המציאות שאנו פוגשים בחושים. יתרה מזאת, האידיאות המתמטיות, לא רק שלא תלויות במציאות החיצונית, אלא במובן מסויים התפיסה שלנו של המציאות מותנית באידיאות הטבועות מלידה; הן מתפקדות כמושגים ראשוניים בלעדיהם לא הייתי יכול כלל לתפוס את המציאות כלל. אלו היסודות הבסיסיים דרכם ההתבוננות על מציאות היא בכלל אפשרית.
זוהי שאלה של מה מותנה במה: בלי האני החושב אין מושגים מתמטיים, העצם החושב הוא מושג טבוע מלידה יותר ראשוני מאשר אמיתות מופשטות, מכיוון שהן לא היו נתפסות אילולא אני הייתי עצם חושב, והעצם הסופי הוא האל, הוא התנאי, העצם בלעדיו אני לא הייתי חושב, ואז גם האידיאות המופשטות לא היו מחזיקות.
בהיגיון השלישי ראינו כי דקארט אומר כי התפיסה של את עצמי, היא תפיסתי את עצמי כסופי, ולא ייתכן סופי ללא אינסופי- לכן, העצם האינסופי קודם לעצם הסופי.
אם כן, לסיכום: אידיאת האינסוף הושמה בי ע"י האל– יש לנו עצמים סופיים: מחשבה, התפשטות. תפיסת ההתפשטות מותנית באידיו\את המתמטיות והלוגיות הטבועות בי מלידה. ההתפשטות תלויה במערכת מושגים מופשטת לחלוטין, אשר היא עצמה מכילה מושגים מסויימים.
סדר המהויות, איננו זהה ל"סדר חשיפת האמיתות"- אך בכ"ז העצם של האינסוף הוא קודם מבחינת האמת שלו במציאות. המהלך הזה של סדר חשיפת האמיתות איננו דדוקטיבי, אלא זוהי דרך פנימית של שקיעה באגו–> ללא אידיאות טבועות מלידה אין כל בסיס לפילוסופיה הרציונאליסטית. היא תופסת את הפילוסופיה כדדקוציה מן המושגים הברורים והמובחנים אל המושגים הפחות מושלמים ומותנים במושג השלם ביותר (אנו נראה כיצד רעיון זה בא לידי ביטוי בתורתו של שפינוזה- הוא התחיל במושג השלם ביותר, האינסופי. גם אצל לייבניץ ההלך הוא דדוקטיבי ולא אינדוקטיבי- הוא מתחיל מהמהלך המופשט).
כיצד אם כן מבקר ג'ון לוק את האידיאות הטבועות מלידה?
נגדיר קודם מהי האידיאה אצל ג'ון לוק: "דמויות של דברים". כמובן שהשאלה הגדולה יותר איננה מהי ההגדרה, אלא מהו המקור לאידאות, השאלה האפיסטמולוגית, אצל דקארט ראינו כי המקור שלהן הוא מלידה. לוק בא להראות כיצד הדוקטרינה הזו לא עומדת במבחן הביקורת, ולהציע אלטרנטיבה לדוקטרינה זו; להציע לקסיקון פילוסופי חדש שיחליף את המושגים הפילוסופיים של אידיאות טבועות מלידה, ויציע מהם המקורות ההתנסותיים מהם אנו יכולים להסיק את המסקנות שלנו.
הביקורת: לוק בספר הראשון מתבונן ברעיון של אידיאות טבועות מלידה. הכוונה של רעיון זה לפי תיאורו של לוק, הוא כי השכל מלא באידיאות, הן חרוטות בנו, אנו באים עם המון אידיאות לעולם. לוק אומר כי אם אנו אכן היינו באים לעולם עם אידיאות אלו, הרי שאנו צריכים להיות מודעים אליהם מלידה, כמובן אנו יודעים שזה לא כך , ונוסף על כך זה היה צריך להיות אוניברסאלי- לא היה צריך להיות הבדל כלל בין האדם הפראי למתורבת, ואף לא הבדל בין תרבויות שונות. לוק אומר כי זה לא המצב כך- תינוקות לא מודעים לידע הזה ,ויש הבדלים תרבותיים- כלומר, כי האידיאות הללו לא היו טבועות בנו מלידה. לוק מביא פירכה אחת אפשרית לדבריו ומתמודד איתה: ניתן לטעון כי אמנם אנשים לא מודעים מלכתחילה לאידיאות, אך כאשר הם יגיעו לגיל התבונה, הם יגלו כי האידיאות הללו טבועות בנו מלידה, ברגע שישתמשו בשכל אז הם יגלו אותם: התשובה של לוק: אם בנ"א יגלו את האידיאות רק לאחר שישתמשו בשכלם, ויתבוננו בעולם- הרי שכבר אין הבדל בין אידיאות נרכשות לאידאות הטבועות בנו מלידה, הרי כל הדברים בעולם כאשר אהיה מודע לעצמי אני אגלה שהם שם- זאת, מפני שלהפעיל את השכל זה בעצם להשתמש בניסיון.
בסוף הספר הראשון לוק מוסיף על כך ואומר כי לא רק שהדוקטרינה של האידיאות הטבועות מל ידה היא שגויה מבחינה אפיסטמולוגית, אלא היא אף דוקטרינה מזיקה. משום שבנ"א נאלצים להודות בעובדות שהם לא מסוגלים להצדיק בעצמם.
מאחורי הביקורת האפסטימולוגית מוצא לוק דרך למשטר את …. ע"י כך שאנשים טוענים שהדעות שלהם הם אידיאות הטבועות מלידה, ובכך כופים על אנשים אחרים לקבל אותם..
