פרמנידס, טימיאוס וסופיסטן- התקופה המאוחרת של אפלטון
בכתביו המאוחרים של אפלטון יש ביקורת חריפה מאוד על רעיונותיו הקודמים, בעיקר על תורת האידאות. כתיבתו בדיאלוגים המאוחרים היא פחות ספרותית, יותר טכנית ויותר פילוסופית טהורה.
בדיאלוג פרמנידס, זנון ופרמנידס מגיעים לביקור באתונה, וסוקרטס הצעיר פוגש אותם ומתדיין איתם. בכמה מהדיאלוגים המאוחרים אפלטון מציב את סוקרטס הצעיר כאחד המשוחחים, והוא מהלומדים ולא מהמלמדים. בדיאלוג פרמנידס זנון מציג את תורתו שאין ריבוי בקיום, וסוקרטס מנסה לסתור אותו באמצעות תאוריה משלו, הדומה מאוד לתורת האידאות. הוא טוען שם כי ישנם מושגים רבים שמדברים עליהם ללא שום מושא ממשי שמדברים עליו, אלא מדברים רק על המושג כשלעצמו. הדברים הממשיים לוקחים חלק באותו מושג כשלעצמו, אך המושג (האידאה) מופרד מהעולם המוחשי. כל אידאה היא אחידה, שלמה ומושלמת, אך כן מקיימת יחסים עם ישויות אחרות כמוה- אם כי היא לא תלויה ביחסים אלה, היא מתקיימת בכל מקרה. וכל אידאה מקיימת את עצמה (אידאת היפה היא יפה, אידאת הגודל היא גדולה, הצדק כשלעצמו הוא צודק, וכדומה). כמו כן, ישנה אידאה אחת ויחידה לכל תכונה. טיעון זה של סוקרטס בעייתי, כי כדי שהיא תהיה נכונה, חובה על האידאה גם להיות מופרדת מהדברים המוחשיים שלוקחים בה חלק, וגם לקיים את אותה תכונה שהיא האידאה שלה.
פרמנידס מעלה בדיאלוג 7 השגות על תורה זו.
שאלה ראשונה: לאיזה מן הדברים יש אידאות? האם לכל דבר ודבר יש אידאה משלו? האם, למשל, לכל אחד מריס, גבה ושערה יש אידאה משלה, או שלדברים דומים יש אידאה אחת? סוקרטס טוען שאין לכל דבר ודבר אידאה, מפני שכך יהיה ריבוי ענק של אידאות, והן יאבדו את הכוח המסביר שבהן.
שאלה שנייה: מה הכוונה בכך שהאידאה לוקחת חלק בפרטים המוחשים? האידאה לא יכולה להימצא כולה בתוך דבר מוחש אחד ויחיד. האם אידאת הסוס מתחלקת בין כל הסוסים בעולם, כך שהיא קיימת בכל אחד ואחד מהסוסים, בנפרד אחד מהשני?
שאלה שלישית: בעיית ההכלה העצמית. אם האידאה גם מקיימת את עצמה וגם מופרדת מהעולם המוחשי, זה גורם לבעיות. למשל, האידאה של הגודל חייבת להיות גדולה יותר מכל דבר אחר, ולכן כל הדברים צריכים להיות כלולים בו (כולל הדברים המוחשים), ואז הוא יכיל גם את האידאות האחרות.
שאלה רביעית: שאלת האדם השלישי, בה עוסקים רבות עד היום. אריסטו יפתח אותה ויקרא לה בשם, אך הביקורת עצמה היא של אפלטון עצמו. ניתן להכפיל כל אידאה בכך שנטען שאם יש לנו דברים מוחשים עם תכונה מסוימת, ואת האידאה של אותה תכונה (שגם לה אותה תכונה), יש דמיון בין האידאה לפרטים המוחשים העגולים, וניתן לאגד את האידאה והפרטים ביחד תחת קבוצה חדשה, בעצם אידאה נוספת. כך נוכל להמשיך ולקבל אינסוף אידאות. זוהי גם סתירה וגם רגרסיה אינסופית.
שאלה חמישית: האם האידאה היא סוג של מחשבה? האם היא רעיון? עולה פה בעיית הכוללים: מתי באים הדברים האוניברסליים יחסית לפרטים? אפלטון טען כי הדברים האוניברסליים באים לפני הפרטיים. אריסטו יטען שהאוניברסלי מתבטא בפרטים. ניתן גם לטעון שהאוניברסלי בא אחרי הפרטים- זהו הטיעון של פרמנידס בדיאלוג- שהפרטים קיימים קודם ואחר כך אנחנו נותנים להם שם כולל, ורק כך נוצר האוניברסלי. אני יוצר את רעיון הכסא רק לאחר שראיתי כמה כסאות בעולם המוחש. תשובתו של אפלטון על כך: למחשבה צריך להיות מושא- אם האידאה היא מחשבה, אין מושא, ולכן, כמו באפוריה במנון, לא תיתכן ידיעה.
שאלה שישית: אם האידאה היא דגם מושלם אותו כל הפרטים המוחשים מחקים, כדי להבין את הדבר האדום צריך להתייחס לדגם שלו. אך איך מזהים את זה שהדגם הוא אדום? איך ניתן לקבוע שהדגם הוא אדום ללא דגם נוסף, עליון עליו, כדי להבין את רעיון האדימות? רעיון החיקוי בעצם מניח את זה שאתה מכיר את הדגם לפני שאתה רואה אותו- הוא אינו מסביר את עצמו.
שאלה שביעית ואחרונה: הגדול בקשיים לדברי פרמנידס. כל שאר ההשגות מדברות בתוך מערכת אחת, עולם מוניסטי שבו האידאות והפרטים המוחשים קיימים. אך אם האידאות קיימות בעולם נפרד שאין בו שום דבר מוחש, זוהי מערכת אונטולוגית דואליסטית. איך יכול להתקיים יחס בין עולם האידאות שאין בו שום דבר מוחשי, לבין העולם המוחשי? כל נסיון לתאר יחס כזה יהפוך את האידאות לדבר מוחשי בעצמן.
לאחר שפרמנידס מעלה את כל ההשגות שלו, הוא אומר שלתורה ישנן בעיות מרובות וקשות, אך הכיוון הוא טוב ויש בו צורך כדי להסביר את המציאות. לכן הוא מעודד את סוקרטס להמשיך בפיתוח של התורה ולנסות לפתור את הבעיות שעולות לגביה.
בדיאלוג הסופיסט, תאיטיטוס ואורח מאלאה מנסים להבין מהו או מיהו הסופיסט. אפלטון מציג כאן מתודה חדשה לניתוח מושגים ותכונות- מתודת החלוקה. הוא טוען כי ע"י אנליזה ניתן להבין מהו הדבר אותו אנו מבקשים להגדיר. אם מתחילים מההגדרה הכללית ביותר, ומתחילים לחלקה כל פעם לשתי הגדרות קטנות יותר, וכך הלאה מחלקים שוב ושוב עד שמנפים את כל התכונות שאינן שייכות לדבר המבוקש, נקבל הגדרה של אותו דבר. מעקב אחר כל השלבים שעברנו הוא ההגדרה שלנו. כדי להגיע להבנה יש לנתח כל מושג ומושג לפי מרכיביו.
לסופיסט אפלטון נותן 6 הגדרות שונות תוך שימוש באותה מתודה. במהלך הדיון המשוחחים גם נתקעים בבעיית הקיום של השקר והאין, וניגשים להפריך את קביעתו של פרמנידס ("היש ישנו והאין איננו").
הדיאלוג טימיאוס הוא הדיאלוג האפלטוני היחיד בו אפלטון פורס פילוסופיית טבע. במשך שנים (בעצם עד המאה ה-18) טימיאוס היה הדיאלוג הנקרא ביותר של אפלטון. בין השאר הסיבה לכך היא כי זהו הדיאלוג היחיד שבו האל יוצר את האדם, ואלה שבאו אחריו התלבשו על טיעון זה כי הוא התאים לדת. כבר בדור הבא אחרי אפלטון טענו ממשיכיו שהוא דיבר על בריאה זו כמשל בלבד, וכי הוא האמין בבירור שהעולם הוא נצחי. התכלית הסופית של הדיאלוג היא הוכחה כי קיימת תכלית ומשמעות בטבע. אפלטון מסביר כל יסוד ע"י 5 צורות גאומטריות אידיאליות, שנקראות היום צורות אפלטוניות. העולם אותו הוא מציג הוא ישות אורגנית בעלת חיים ושכל, המכילה את כל שאר הדברים.
